בריאות או פרנסה? מבחן הפוספטים בנגב

אני בטוח שכל אחד ואחת מכם שמעו לפחות פעם אחת במהלך השנים האחרונות את המושג קיימות או פיתוח בר-קיימא. קיימות היא היכולת של הטבע לשאת ולקיים תהליכים יציבים לאורך זמן. המשמעות היא שצריך להתקיים שיווי משקל בין היכולת של הטבע להמשיך ולקיים את המערכות הטבעיות (מחזורי חיים, שרשרת המזון וכדומה) ולתמוך בחיים על פני כדור הארץ, לבין ההתפתחות והצרכים של אוכלוסייה מסוימת (אנושית או אחרת) שתלויה בתהליכים אלה. במילים פשוטות, איך חיים היום חיים טובים - לא רק לחם צר ומים לחץ - ומשאירים מרחב גם לדורות הבאים לחיות חיים טובים משלהם.

עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה :

ביוב וחיידקים צואתיים בצינורות ניקוז לחופים

10 צעדים שיעזרו לכם לחסוך בחשמל

מנקים לפסח? המדריך המלא להפרדת פסולת

צדק סביבתי: החלה חפירת הבוצה בקישון

כדי להשיג את היעד הנשגב של קיימות יש לשקלל היבטים חברתיים, כלכליים וסביבתיים, קצרי וארוכי טווח. אבל בפועל קשה מאוד לחבר את כל המשתנים הללו לערך אחד מייצג ובר-השוואה. נניח לדוגמא שבפאתי העיר שבה אתם גרים יש חורשה או שמורת טבע קטנה ויום אחד אתם מגלים שקבלנים או טייקונים תאבי בצע ונבחרי ציבור זחוחים, כן זה לרוב הז'רגון במקרים שכאלה, חברו יחד להקים במקום שכונה לתפארת.

יאמרו לכם שאנחנו מדינה צפופה, שמחירי הדירות עולים ואיתם גם יוקר המחייה ושיש בצד השני של העיר פארק גדול. אחרים יאמרו שבשמורה הקטנה טמונים כל סודות הטבע: במגוון הביולוגי, ביופי, באפשרות ליהנות ולבלות בשעות הפנאי בפיסת גן עדן זמינה ונגישה ובאפשרויות לחינוך של הדורות הבאים, ובכלל אפשר לעבות את הבנייה בתוך העיר, להתחיל בפרויקטים של פינוי בינוי ועוד.

מה יותר חשוב - חורשה או שכונה חדשה?(צילום: ענר גרין, ידיעות אחרונות)

אז איך תשקללו בין מחירי הדיור ויוקר המחייה למגוון ביולוגי והנאה של שבת בבוקר? זה לא פשוט, וכמובן תלוי גם בהעדפה אישית, או אם תרצו במילה יותר גסה, באינטרסים. ואם זה מסובך, מה יקרה אם באותה פיסת קרקע רוצים להקים תחנת כוח או מפעל? עכשיו כבר לא מדובר רק על שכנים במקום אבנים ופרחים, אלא על מקומות עבודה מול פוטנציאל לזיהום ולפגיעה בריאותית.

אולם, כשמדובר בירידת ערך אפשרית של הבית או בפגיעה בבריאות או חלילה בחיי אדם אז המשוואה יותר ברורה, ואפילו לא אכפת לנו אם היתה שם מלכתחילה שמורת טבע או סתם פיסת קרקע מוזנחת.

מחלוקת הפוספטים 

עכשיו נסבך את המצב עוד יותר וניקח דוגמא מהשטח ולא היפותטית, את שדה בריר - שטח שנמצא בקרבת העיר ערד ובו מרבץ פוספטים עשיר. פוספט הוא מרכיב כימי שחשוב לפעילות ביולוגית ולקיום חיי האדם המשמש בעיקר להכנת דשנים. הוא גם ליבת העסק של חברת רותם אמפרט מקבוצת כימיקלים לישראל שמבקשת להקים במקום מכרה חדש שיחליף את המכרה הקיים והמידלדל באזור מישור רותם.

אבל בעוד שהחברה טוענת שהכרייה תיעשה במיטב הטכנולוגיות והאמצעים ולא תפגע באיכות הסביבה ובבריאות העובדים והתושבים באזור, תושבי ערד ופעילי סביבה מכל הארץ מתנגדים לכרייה בטענה שתוביל לזיהום אוויר, בעיקר עקב שחרור של אבק פוספטים ושל גז ראדון-גז רדיואקטיבי.

ובכן, יש פה סוגייה סבוכה שנגררת כבר שנים רבות במאבקים, דיונים ועצות של יועצים ומומחים מכאן ומכאן, ובחווות דעת סותרות בנוגע להשפעה של הכרייה בשדה בריר על בריאותם - תחלואה ותמותה - של תושבי האזור. בין כל אלה, המדינה באמצעות משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה ומשרד ראש הממשלה מתנהלת בצורה רשלנית ומשנה שוב ושוב את עמדתה ובעיקר מחליטה לא להחליט.

למען הגילוי הנאות, אני יליד העיר ערד ויש לי פינה חמה בלב למקום ולתושביו, וחלק מהפעילים נגד המכרה הם מכריי ואף פנו אליי לא פעם בנושא. אני גם מכיר לא מעט מהמנהלים בכי"ל ומהמהנדסים במפעל רותם דשנים, שלמדו לצדי או שלמדו אצלי. כמו כן, מעבר להיותי מהנדס כימי במקצועי ומי שעוסק שנים רבות בתחום איכות הסביבה, אני גם משמש כנציג ציבור (נציג העיר באר שבע) במועצה המקומית התעשייתית נאות-חובב, שעיקר עיסוקה היומיומי הוא בסוגיות של פיתוח בר-קיימא דומות.

לבסוף, כבר כתבתי בעבר לא פעם על המחלוקת בשדה בריר ודעתי בנושא נותרה איתנה והיא כי במקרה של תחלואה ומוות לא צריך להיות לאף אחד עוררין מה ההחלטה הנכונה, כי לא טוב למות בעד ארצנו. ושלא תטעו, הוויכוח בדיון על שדה בריר הוא בסופו של דבר על איך משקללים לתוך המשוואה של הקיימות חיי אדם?

החשש: עלייה של 0.666% בתחלואה ומוות 

השלב האחרון במאבק על שדה בריר הוביל לבחינה של הפעלת פיילוט, שיבחן את הסיכון הסביבתי מהכרייה העתידית באזור. אבל לאחרונה החליטה שרת הבריאות, יעל גרמן, בעקבות דו"ח מיוחד של מומחה חיצוני מחו"ל ששכר המשרד, להתנגד לפיילוט ולכרייה בשדה בריר.

הסיבה העיקרית להתנגדות היא המסקנה של המומחה כי מהפיילוט לא ניתן יהיה להסיק כי "לכרייה בהיקף מלא לא יהיו השפעות בריאותיות שליליות", בעוד שהוא צופה עלייה של 0.066% בתחלואה ובמקרי מוות בשל חלקיקים מזהמים באזור במידה ותתבצע כרייה, כלומר 6.6 נפטרים נוספים לכל 10,000 נפטרים במצב רגיל.

שדה בריר. תושבי האזור מתנגדים לכרייה(צילום: חיים הורנשטיין)

בכי"ל מבקשים להסתכל על אותם הנתונים בצורה אחרת ולציין כי הערכת המומחה קטנה בהרבה מכל המספרים הקודמים שנזרקו לאוויר על ידי מומחים שונים של המשרד ואלה ששכרו תושבי ערד. עם זאת, בחברה לא מתייחסים לעובדה שבעולם המערבי סיכון שנחשב סביר הוא עלייה בתחלואה ובמקרי במוות עד לשיעור של 0.01%, דהיינו נפטר אחד נוסף לכל 10,000 נפטרים.

מעבר להיבט הסביבתי יש כאן גם היבט כלכלי-חברתי לא מבוטל. חברת רותם אמפרט מקבוצת כי"ל מעסיקה למעלה מאלף עובדים ישירים ועוד מאות באופן עקיף ומשמשת עוגן כלכלי בנגב. סגירה שלה תהווה מכה אנושה לא רק לעובדים עצמם, אלא גם לנגב כולו ולמשק שיצטרך להתמודד עם האבטלה.

בעקבות הודעת שרת הבריאות החלה כי"ל להפעיל לחץ ומנכ"ל החברה, מר סטפן בורגס, הורה להכין תוכנית לסגירת המפעל (ואל תבלבלו את המקרה עם סכסוך העובדים ברותם אמפרט בפרט ובכי"ל בכלל שמתקיים בימים אלה). ראש העיר באר שבע, רוביק דנילוביץ', ביקש שלא להזדרז ולחרוץ את דינו של המפעל ושל הנגב ביודעו שאבטלה משמעה בעיה חברתית וכלכלית, ושהמאבק מולה נמצא בלב ליבו של פיתוח הנגב.

אבל אולי כמו בכל נושא של קיימות, צריך לעצור רגע את הסחף והמהלומות, לצאת החוצה מהמגרש ולהסתכל על הדברים מחדש. הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים גם וגם וגם, ואין פה מנצחים, ואולי בעצם כולם מפסידים.

יש עוד מרבצים 

כבר בשנת 2005 הורתה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה על הכנת תוכנית מתאר ארצית

לכרייה וחציבה של מינרלים תעשייתיים-תמ"א 41, על מנת להבטיח איזון בין צרכי המשק הכלכלי בטווח הבינוני והרחוק לבין הרגישויות הסביבתיות ושימושי קרקע אחרים. מפת שדות הפוספטים של ישראל מראה שלמרות ששדה בריר הוא אחד מהמרבצים הגדולים, העשירים והנגישים ביותר לכריית פוספטים, יש בנגב עוד מרבצים גדולים וטובים: באזור אורון, רותם וצין וכן באזור הנגב המרכזי-הר נשפה ומישר.

בחלק מהמרבצים הללו עלויות הכרייה יהיו גדולות יותר, הן בגלל הנגישות והן מפני שיש צורך בתשתיות משלימות, אבל המכשלה העיקרית היא ההגדרה של אזורים אלה כשמורות טבע ייחודיות, כאשר ההחלטה להקים בהן מכרה תחסל אותן ותוביל למאבק סביבתי נוסף. מיותר לציין שמדינת ישראל טרם השלימה את התוכנית, אבל אולי במקום להתקוטט על החלופה היחידה יש לשים על השולחן חלופות נוספות.

הסוגייה של שדה בריר עוד רחוקה מלהסתיים וכל צד יפעיל לחצים גלויים וסמויים בכל האמצעים בכדי להגיע לדיון המכריע בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז דרום כשידו על העליונה. אבל אפשר ללמוד ממנה גם על המורכבות של נושא הקיימות, גם על הדרך בה המדינה ואנחנו אזרחיה מנהלים מהלכים או מאבקים (התהליך הסטטוטורי בשדה בריר החל ב-1999), ואולי מעל לכל על הדרך שבא אנחנו צריכים לנהל מהלכים שכאלה בעתיד. 

עדי וולפסון הוא פרופסור במרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון