מארק סטרנד: להתבונן בכלום המלבב

"שמעתי שכל הואגינות שם למעלה, אפילו הנדיבות, הכנות והאנרגטיות ביותר, כולן סגורות. ושכל האשכים, אפילו גלויי הלב והמוכשרים ביותר שבהם, מתנודדים בחולמניות בין העננים, כמו נברשות קטנות". המשפט הזה, הלקוח מתוך הקטע "אשכי חלומות, ואגינות נעלמות" הוא כנראה המשפט המפתיע, היצירתי והפואטי ביותר בכל הספר "כמעט בלתי נראה" של מארק סטרנד (ה-18 במספר שלו), שראה אור לאחרונה בעברית, בתרגומו של עוזי וייל - ספר שלא בטוח שהוא באמת חיוני עבורינו.

עליבותו מקבלת תוקף משנה נוכח ההקדמה המושקעת והפואטית של עוזי וייל, שבסופו של דבר מאפילה על רוב הקטעים בספר (מה שגורם לכל העניין להיראות מעט חסר פרופורציה, כמו בא להצדיק את עצם קיומו של הספר, מעין "בא לברך ויצא מקלל"),

מארק סטרנד. הפעם, היה אפשר לוותר

לטקסטים שלו קורא סטרנד "פיסות כתיבה", אבל אם כל ספר הוא ארוחה כלשהי, גדולה, קטנה, גורמה או עממית, "כמעט בלתי נראה" הוא מן נשנוש סר טעם, כמו קערת חטיפי בייגלה שנותרה ממוצאי שבת האחרון (או שמא משנות ה-80), והלחות והאבק ואף הזבובים הפכו אף את נשנוש כבשת הרש הזה לאכיל - רק בעבור מיואשי מנצ'יז למיניהם.

חשוב לציין, לא כל ה"פיסות" חסרות תועלת. סטרנד הקנדי, יליד 1934 וחתן פרס פוליצר, כותב קטעים קצרים, מעין פסקאות ריבועיות, שלכאורה נעות בין שירה לפרוזה, אבל אין בהם מן השירה, הן לגמרי פרוזה, מבחינה תוכנית, מבחינה מקצבית ומבחינה פואטית. הן מתארות מצבים אנושיים שונים, רגעי בדידות, תמיהות על מצב האדם ורגעי התבוננות בכלום המלבב הזה, שנקרא החיים המודרניים.

חשוב לציין, למרות שזה אלמנטרי, שבכל זאת מדובר בכותב מרשים

שבהחלט יודע להביע את עצמו, וכבר הוכיח זאת בספריו הקודמים וב"שירים" שלו, שתורגם לעברית, וכאמור יעידו על כך יותר מכל אשכי החלומות. לכן תוך כדי הקריאה בספר הקצר, אכן עולות ממנו "פיסות" הכתובות בצורה מדויקת, ומשאירות מאחוריהן איזשהו משקע אינטלטואלי-ספרותי-אסתטי, כמו למשל "הכישוף היום יומי של המוזיקה" או הפיסה "פעם בבוקר נובמבר קר".

לזכותו של סטרנד בהקשר הפיסה הנ"ל ייאמר כי הוא מצטיין בכתיבת חלומות אותם הוא לא בוחר לעגל, למקצע וליצוק פאנץ'-ליינים מדומים, כפי שרבים מהכותבים, לעתים בדרך אינסטנקטיבית ובלתי מודעת, עושים כדבר שבשגרה.

אבל בסופו של דבר, רוב אותן "פיסות" שבספר, מרגישות במקרה הטוב כשילוב של ספרות נעורים מעריב-לנוערית הנכתבה בידי אפיגון כושל של אלכס אפשטיין - מעין שטחיות טינייג'רית, ג'ונתן לווינסטונית, הלובשת ארשת סימולקרית של עומק מדומה - בניגוד לאפשטיין, כמובן, שמצליח בפחות מילים, וביותר דיוק וכמובן לא בבנאליות או שטחיות לעשות משהו דומה ופילוסופי יותר, במרבית המקרים.

בנאליות במקרה של סטרנד היא מילת מפתח. לעיתים ה"פיסות" פשוט מעוררות

השתאות בבנאליות שלהן, בסתמיות ובמיותרות, כמו ב"פיסה" הנקראת "צללית אהבה ממנורת לילה", בה בעל ואישה מתווכחים מי מהם ימות ראשון: "אני, אומר הבעל. לא, אני, אומרת האישה. אולי נמות באותו רגע, שניהם אומרים בקול אחד. הם לא מאמינים שהם מדברים כך. אז האישה קמה ואומרת, אם הייתי ציירת, הייתי מציירת פרוטרט שלך. אם אני הייתי צייר, אומר הבעל, הייתי עושה את אותו הדבר".

והדוגמאות באות וממשיכות, כמו בקטע "נצח זמני" שגורם אפילו לפאולו קואלו להיות רלוונטי מתמיד: "גבר ואישה שכבו במיטה. רק עוד פעם אחת, אמר הגבר, רק עוד פעם אחת. למה אתה כל הזמן אומר את זה? אמרה האישה. כי אני לא רוצה שזה ייגמר לעולם, אמר הגבר. מה אתה לא רוצה שלא ייגמר? אמרה האישה. זה, אמר הגבר, זה שאני רוצה שזה לא ייגמר לעולם".

מהר מאוד זה נגמר, זאת אומרת הקטע הנ"ל, זאת אומרת הספר הנ"ל, כי גם לנשנושים יש מידות, וייתכן כי היה נעשה צדק אם בכל זאת הנשנוש היה גדל לכדי ארוחה. כך חטיפי הבייגלה המתפוררים הללו היו בסך הכל הופכים לסותמי חורים, לרגעי מעבר- וקטעי האיכות והחלומות, וכן האשכים המדומים לנברשות קטנות, היו רבים יותר. אז אולי היה נותר בפה איזשהו טעם, ובלב - איזשהו משקע. 

"כמעט בלתי נראה", מאת מארק סטרנד, מאנגלית עוזי וייל. הוצאת ידיעות ספרים. 70 עמ'.