שלא ישתקו עוד: כך מלמדים על השואה בעולם
מחנכים ומורים, רובם לא יהודים, עוברים סמינר ביד ושם ומטמיעים את לימודי השואה בארצותיהם. בדרך הם נתקלים בשאלות קשות. קודם כול צריך לראות מי בכיתה - אסייתיים? מוסלמים? שחורים? יש עניין, אבל "יש גם כאלה שתוהים למה צריך ללמוד על יהודים בכלל"
מבחינת תלמידים ומורים בישראל נושא הכרת השואה ברור מאליו. הם לומדים, נבחנים וגם יוצאים לבקר ב"יד ושם" ולמסע החיים בפולין. אבל מה קורה למורים שמנסים ללמד את הנושא בחו"ל, במרחק של מאות אלפי קילומטרים מישראל, ומתמודדים עם שאלות מצד תלמידים שלא מכירים את השואה או שמנסים להשוות בין הסבל שלהם לבין זה של העם היהודי?
עוד סיפורים - בפייסבוק שלנו
"תהליך הלמידה של סטודנטים שאינם יהודים חוזר על עצמו בדרך כלל", מספר דניאל רפקס, שופט פדרלי פלילי ופרופסור למשפט פלילי וללימודי השואה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בואנוס איירס. "בהתחלה הם מתעמתים עם העובדות, בהמשך נחשפים יותר ומתעוררת אצלם מודעות למשמעות השואה. בסוף הם מבינים את ההשלכות ומצליחים להתחבר לממד הרגשי והאנושי של הנושא".
רפקס, כמו רבים אחרים, השתתף בסמינרים שמקיים "יד בשם" מדי שנה. הם כוללים שישה מפגשים ומשתתפים בהם 1,500 אנשי חינוך מכל רחבי העולם, רובם ככולם לא יהודים, שלומדים על השואה במטרה להעביר את הידע הלאה. "על רקע תופעות האנטישמיות בעולם, רבים ממשתתפי הסמינרים מעידים על אתגרים מורכבים שעמם הם נאלצים להתמודד במדינותיהם בעת הוראת נושאים הקשורים לשואה", מסביר יו"ר יד ושם אבנר שלו. "אנחנו נותנים פלטפורמה במטרה לגבש יחד דרכים ללמד את השואה, תוך התמודדות חינוכית עם הקשיים שהמציאות מציבה בפניהם, ובכך להבטיח זיכרון משמעותי בקרב צעירים במדינות העולם".
תהיות על מעשיו של היטלר
דוד דה גרוט בן ה-35 מלמד היסטוריה במערב אוסטרליה. הוא מעביר הרצאות וסדנאות הנוגעות למלחמת העולם השנייה, ליהודים ולקבוצות מיעוט אחרות, תוך התמקדות מיוחדת על האנשים שביצעו פשעים, על הצופים מהצד ועל המתנגדים. "התלמידים מנהלים דיונים ערים בשאלה כיצד דבר נורא שכזה התרחש ומדוע. הם שואלים שאלות רבות כמו מדוע העם היהודי נרדף, ומה עמד מאחורי הרצון העז של היטלר לרצוח אותם", הוא מספר.
גילויי האנטישמיות שנרשמו בחודשים האחרונים ברחבי העולם לא נעלמו מעיניו של דה גרוט. לפיכך, לימודי השואה בבתי הספר בעולם הופכים חיוניים ביותר. "גוברת המגמה של הכחשת השואה בקרב חוגים פוליטיים ואקדמיים, כמו שגוברת הפופולריות של תנועות פאשיסטיות נאציות במזרח אירופה", הוא אומר.
"כחברה חופשית עלינו לומר את דעתנו ולהתנגד לאיומים על חופש וסובלנות. השואה היא נושא אוניברסלי שצריך להילמד בכל המדינות. זה מבהיר שאפילו מדינות מתקדמות כמו גרמניה מסוגלות לבצע מעשים קיצוניים, אלימים ואכזריים. הלימודים הללו חייבים להוות אות אזהרה לדורות הבאים, בתקווה שאירועים מהסוג הזה לא יתרחשו שוב".
נושא השואה לא זר לדה גרוט. סבתו וחמישה מבני משפחתו הוגדרו "חסידי אומות עולם" על כך שבמשך חמש שנות הכיבוש הגרמני בהולנד החביאו יהודים. "הם עשו זאת כי הם האמינו שיש לעמוד מול המשטר הנאצי שכבש את הולנד ודיכא את היהודים בה באכזריות. לראות את שמות בני משפחתי חקוקים על אבן בגן 'חסידי אומות עולם' היה מרגש ועוצמתי. באותם רגעים חשתי גאווה גדולה על מה שהם הצליחו לעשות נגד כל הסיכויים".
בבית הספר שבו הוא מלמד מטמיע דה גרוט פרויקט שמתמקד במשתפי פעולה ובתנועות ההתנגדות בדנמרק ובהולנד. "בעקבות הסמינר, הידע הבסיסי שלי על מלחמת העולם השנייה גדל ברמה שקשה לתאר. אני חושב שכעת אני מבין טוב יותר את השואה ואת מדינת ישראל", הוא מסביר. "הבנתי עד כמה מדהימים הישראלים, שהצליחו לשרוד חוויה כל כך איומה ונוראה כמו השואה. התאהבתי במדינה הזו. היא כל כך יפה ויש בה כל כך הרבה היסטוריה ותרבות".
משווים את סבל השחורים והיהודים
חלק ממדינות העולם מחייבות ללמד את השואה, ואחרות ממליצות. מורים בסמינר סיפרו כי באירופה מוקדשות לנושא שעה או שעתיים. "נתקלתי בכמה מקרים באוסטרליה שהמנהלים לא רצו שהנושא הזה יילמד בכיתות", אומר אפרים קיי, מנהל מגמת השתלמויות בינלאומיות למורים בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם. "מעבר לכך צריך לבדוק מי התלמידים שמרכיבים את הכיתה? אסייתיים? מוסלמים? שחורים? כל הרכב כזה מעמיד אתגרים גדולים מאוד בפני המורים, שפעמים רבות לא יודעים כיצד לגשת אליהם. יש תלמידים המחזיקים בדעות שליליות כלפי יהודים ולא מבינים בכלל למה הם צריכים ללמוד 'סיפור של יהודים'. פעמים רבות מלמדים את הנושא באמצעות דיון על אפליה".
"אני לא נתקלת בגילויי אנטישמיות אצל התלמידים, אלא יותר בסטריאוטיפים שליליים על היהודים", אומרת שטרנטל. "אני בדרך כלל מלמדת את הנושא דרך עיניו של הילד. אני משתמשת ביומני ילדים ובעדויות אמיתיות. בדרך הזו קל יותר לתלמידים להזדהות עם הנושא. התגובות שלהם נעות בין אמפתיה, בכי וכעס. בסופו של דבר הם יוצאים מהשיעורים עם תובנות חדשות, וניצבת בפניהם מטרה לעתיד – למנוע רצח עם אחר ושעליהם להיות ערים לדעות קדומות כאלה ואחרות".
שטרנטל השתתפה בסמינר ביד ושם ב-2004, ובמהלכו נחשפה למידע על משפחתה שלא הכירה: היא גילתה כי דודתו הצעירה של אביה נלקחה על ידי חיילים גרמנים ומאז לא נראתה בחיים. "עד אותו רגע לא ידעתי שבת משפחתי נהרגה בשואה", היא אומרת. "הבנתי עד כמה אני לא יודעת על השואה. הייתי נחושה לרכוש כמה שיותר ידע כדי שאוכל להעבירו לסטודנטים ולעמיתים שלי בצורה הטובה ביותר. אני רוצה לעזור להם לעצב את הערכים שלהם על מנת שיפתחו אופי טוב יותר, אזרחות טובה יותר, סובלנות וחמלה. חשוב לי שידעו מה גרם לשואה ומה קורה כאשר ישנו חוסר אנושיות בשלטון. אני רוצה שהם ילמדו מהעבר על מנת שיוכלו לעצב עתיד טוב יותר".
מאז שטרנטל עושה כל שביכולתה על מנת לשמר את זכר השואה: היא תכננה והטמיעה פעילויות ליום הזיכרון לקורבנות השואה בבית ספרה, ערכה שירים שנכתבו על ידי ילדי קורבנות השואה ושלחה אותם למחנכי הכיתות כדי שיקריאו אותם לתלמידים.
בנוסף תכננה והטמיעה עצרת עדות לניצולי השואה בבית הספר, שמתקיימת זה השנה החמישית. בשנת 2012 היא נבחרה למחנכת השנה בלימודי שואה ואף קיבלה על כך פרס. החל משנת 2007 היא מובילה הכשרות מורים בנושא לימודי השואה.
"בשמונה השנים האחרונות, כל קיץ אני נוסעת לארצות שונות ומחפשת שם קשר להיסטוריה יהודית או לשואה", היא מספרת, "ככל שאני קוראת על העלייה באנטישמיות ברחבי העולם, אני מנסה להגיע לכמה שיותר אנשים ולשנות את גישתם, על מנת שנלמד מהעבר את השיעור החשוב ביותר להווה ולעתיד".
"הסמינרים הללו משנים את נקודת המבט האישית שלהם על החיים, על הוראת השואה ועל הדרך שבה הם יעבירו את הנושא הזה לתלמידיהם", מסכם קיי. "המטרה שלנו בסופו של דבר היא שאותם מחנכים שמלמדים את השואה בחו"ל יעשו זאת בצורה הטובה והמדויקת ביותר. שייצרו אמפתיה ויעבירו את החוויות האישיות שהם ספגו פה".
לפנייה לכתב/ת 
