הם לא קולטים

דו"ח מבקר המדינה יצא בביקורת חריפה נגד ההתנהלות הכושלת של המשרד לקליטת עלייה שהיה אחראי על תכנון ויישום תוכנית החומש לקידום יוצאי אתיופיה. המבקר חשף בין היתר את הדינמיקה שבה התקציב המיועד לקדם את הקהילה "נספג" בדפנות המערכת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

כשאבא פוגע באימא, לאן היא תלך? / דניאלה קהת

עבור רבים מאיתנו אין חדש בדברי הביקורת. יחד עם זאת, דבריו מעניקים משנה תוקף למה שכולנו ידענו במשך כל השנים שבהן אנו פועלים מול רשויות הקליטה, החינוך, הרווחה ונספחיהם. אמנם התופעה המתוארת בדו"ח מתקיימת בזירות אחרות, אלא שכאן נדמה שהמצב הוא ייחודי במידת המורכבות שלו.

מחאת יוצאי אתיופיה במרכז קליטה. ארכיון (צילום: גיל יוחנן)

מצד אחד מייצרים כל השנים תוכניות ייחודיות "עבור הקהילה האתיופית" ומצד שני, 30 שנה של תוכניות ייחודיות לא שיפרו משמעותית את הסיכוי של הקהילה להתקדמות בחברה. אסתר הרצוג מתארת בספרה "הבירוקרטיה ועולי אתיופיה - יחסי תלות במרכז קליטה" איך העבודה היומיומית של סוכני הקליטה פועלים באופן המנשל את דרי מתקן הקליטה מבעלות על חייהם.

כעולה, אני זוכרת את הסומכת שלנו, אישה שלימדה אותנו לטגן שניצל, חביתה, זו שנזפה באמי על שנשברו לנו הצלחות שקיבלנו מהסוכנות היהודית ועל שאבדו לנו מפתחות הדירה. אז מה הפלא שמהר מאוד התקבעו יחסים דמויי "הורים וילדים"? והתוצאה הייתה שתוך זמן קצר נוצרו יחסי תלות בין העולים לבין המטפלים שלהם. במסגרת מערכת יחסים שכזו, הולך ומתבסס אצל המטפל מעין שיח דיאגנוסטי על פגמיו ומצוקותיו של "המטופל". מכאן קצרה הדרך למקום שהמטופל מתחיל להפנים את הדיוקן הפגום שמשורטט בדיאגנוזה המקצועית שעשו לו מטפליו - ובמקרה זה הדיאגנוזה של האדם ה"לבן" לאדם ה"שחור". רובנו תוצר של מערכת יחסים כזו.

למיטב הכרתי, השיעור הראשון בתהליך התיקון הוא חשיפת הנחות היסוד, המלוות אותנו מרגע הגעתנו לישראל. אותן הנחות יסוד המפעילות את המדינה לייצר שירותים נפרדים ונחותים עבורנו. כדי לסבר את האוזן, אספר שהילדים שעלו מאתיופיה וגם אלה שנולדו פה אמנם נמצאים בבתי ספר רגילים אבל מי שאחראי עליהם הוא אגף מיוחד במשרד החינוך - אגף קל"ע.

האגף חותם חוזים עם גופים חיצוניים לטיפול בתלמידים אתיופים, למשל פאק"ט של הג'וינט או "הפרויקט הלאומי האתיופי" ועוד. גם גופים חיצוניים אלה חותמים מצדם חוזים עם צד שלישי שמטפל בתלמידים אלה. כך, בשרשרת של מיקור חוץ וקבלני טיפול, התלמידים עוברים מיד ליד כמטבע עובר לסוחר. באופן דומה, גם ברמת השירותים העירוניים מצאו פטנט להרחיק את האתיופים מהמסדרונות של מחלקות העירייה והקימו להם "מוקדי קליטה". בראש מוקדים אלה עומדים מטופלים לשעבר של אותה מערכת מבדלת ואלו נוהגים באותה שיטה פטרנליסטית כלפי הקהילה: העיקר שהקהל יישאר שבוי, אחרת פרנסתם תיפגע, חלילה וחס!

על פי השיטה, רק "במדינת אתיופיה" (כינוי למערכות נפרדות לניהול ענייני אתיופים) יכול אתיופי להיות מנהל או מנהיג. רק כשמכירים מקרוב את סיפור הקליטה ניתן לעלות על הכשל הגלום ביוזמה הנוכחית של הממשלה המכונה "הדרך החדשה". גם הפעם הטילה הממשלה על המשרד לקליטת עלייה את האחריות להוביל את התוכנית, וזאת למרות שהמוניטין של משרד זה זועק כישלון. על מנת לעקוף כישלונותיו, שכר המשרד שירותים מחברת ייעוץ חיצונית שהגיחה לעולם לא מזמן, עם רטוריקה חדשה-ישנה של "שיתוף הציבור בתכנון מדיניות".

רבים מבני הקהילה צעקו "די לפיקציה!" וככל שהרעשים נגד התוכנית גברו כך התאמצו קברניטי התוכנית, בהובלת חברת הייעוץ, להפעיל דפוסי פעולה קולוניאליסטיים של "הפרד ומשול". פעולה שהתוצאות שלה היו בין היתר, כניסה של חלק מהאתיופים לדיונים משותפים עם המשרד לקליטת עלייה על התוכנית החדשה. כצפוי, עוד לפני שישבו על כיסאותיהם, כמו בסיפור הידוע על העקרב והצפרדע, שיגר המשרד מכתבים לפדרציות היהודיות בארצות הברית המבקשים להגדיל את תרומתם עבור עולי אתיופיה. בפועל חשפו המכתבים כי הדיונים המתקיימים לכאורה הם בסך הכול כיסוי לדיון אמיתי המתקיים במקביל בלי הקהילה. לצערי, כבר עכשיו אפשר לראות את מסקנות הדו"ח הבא של מבקר המדינה.

שולה מולא, יו"ר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il