יפתח נרצח בגללנו
זה לא האלכוהול, לא המאבטחים במועדון, זה לא רוצח נקודתי. הם הסימפטום. אנחנו, החברה שלנו, המחלה. יפתח נעלם לנו, ואם נשתוק ניעלם גם אנחנו
במכון הכושר שבו התאמנתי בגבעתיים אי אפשר היה שלא להבחין ביפתח גריידי. הייתה לו נוכחות, מנהיגות קורנת, כריזמה, ואנשים תמיד סבבו אותו, בהליכתו הזקופה, הבטוחה והשקטה, עם התיק הגדול בצד. זכור לי ששוחחתי איתו לפני זמן רב, רציתי להתעניין אם קיבל זימון לקצונה ייעודית. לא היה לי ספק שיפתח הוא מנהיג, לא זה שיישב על הספסל, לא זה שיילך לקרבי רק כדי להיות עוד אחד. היה בו משהו, והמשהו הזה איננו עוד. רבים ליוו אותו בדרכו האחרונה, וקומתם לא תהיה זקופה יותר, רבים יזכרו שהיה אדם בשם יפתח, אך הזיכרון יתעמעם. רובנו נשכח, כולנו נמשיך בחיינו, ולאף אחד כבר לא יהיה אכפת.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הם לא קולטים / שולה מולא
כשאבא פוגע באימא, לאן היא תלך? / דניאלה קהת
מדינת ישראל של שנת 2014 שקועה בפייסבוק, שקועה במרדף אחר דיור, אחר אופניים חשמליים, אחר ריאליטי, קבלה לעוד מכללה יוקרתית, סמארטפונים, ולאף אחד לא אכפת שיפתח כך סתם הלך. נטבח בידי מרצחים שלא היה אכפת להם, לא מהמצלמה, לא מהמשטרה. למה? כי לנו, האזרחים, לא אכפת. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אנשים איכותיים כיפתח, שיצא, שרצה להיות לוחם, ואיבד את חייו בחופשה כשהיה חסר מגן. זהו פער בלתי נתפש.
זה לא האלכוהול, זה לא המאבטחים במועדון, זה לא האופנוע, זה לא הנהג, זה לא רוצח נקודתי שקל לנו להאשים אותו. הם הסימפטום, אנחנו, החברה שלנו, המחלה. זו שמאפשרת לאנשים כמו יפתח להירצח סתם כך ולהישכח.
גרתי תקופה במתחם דיור "מפואר" שהקים, כך למדתי בדיעבד, עבריין בדרום תל אביב (טרם ברחתי חזרה לרמת חן). כאשר זה התחיל לבנות קומה שלישית בניגוד לחוזה ובלא כל אישור בנייה, התלוננתי בלשכת ראש העיר תל אביב. מקץ חודש יצר איתי קשר מהנדס, ורק כעבור שבוע הגיע יחד עם שוטר, עמדו ברחוב והתבוננו חסרי אונים. אחד האחים של אותו עבריין התקרב לשוטר, חמוש במשקפי שמש, ונעץ בו את עיניו. ברור היה מי האריה ומי הכבשה שעמדה קפואה במקומה.
הניוון החברתי הוא האויב הגדול מכולם
הכומר מרטין נימלר ידוע בזכות שירו "לא הרמתי את קולי", שבו מחה על שתיקת החברה שבה כל קבוצה עסוקה בהישרדותה שלה, בעוד קבוצה אחרת סובלת ונעלמת. יפתח נעלם לנו, ואם נשתוק ניעלם גם אנחנו. אט אט תיעלם גם החברה שבה אנו שואפים לחיות, חברה עליה יפתח התגייס להגן. אסור לשתוק, אל לנו לזכור את יפתח רק במילים ובטקסי זכרון, באתוסים ובמיתוסים שנבנה שישקיטו את מצפוננו ויאפשרו לנו להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה, עד הרצח הבא. למען יפתח, עלינו להילחם את מלחמתו, לא רק באויבים מבחוץ, אלא נגד האויב הגדול מכולם - הניוון החברתי, החינוכי, הערכי. עלינו להילחם נגד אובדן האכפתיות והאחריות של כל אחד מאיתנו האזרחים, למדינה דמוקרטית ויהודית.
דבר לא יחזיר את יפתח, ואני לא מדבר בפן האישי, אלא מנקודת מבט של איש חינוך, של אדם שעוסק במנהיגות, וראה בו הבטחה. דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים, משפט שכולנו צריכים לחקוק על לוח לבנו. אני תקווה שיהיה מי שירים את הכפפה ויקים עמותה לזכרו של יפתח, שתפעל למען חברה צודקת יותר, מוגנת יותר, בטוחה יותר, למען מעורבות ומנהיגות חברתית, חברה שבה אנו לא מטילים את האשמה על המשטרה, על הינשוף, על בתי הכלא, על משרד החינוך או על הש.ג, אלא חברה שלוקחת אחריות, כי בלעדיה, יתר המוסדות לא יעשו דבר.
כי מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? עולם כמנהגו ינהג, ויפתח סתם כך נרצח. יהי זכרו ברוך.
אהוד הלר, יזם ופעיל חברתי וחינוכי, מתמחה בפסיכולוגיה חברתית, הנדסת תוכנה ומדען ראשי של המכון האקדמי איתן לחקר טכנולוגיות מידע בחינוך.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
