חילונים, התחילו גם אתם לכבד זקנים!
ישנו פער עצום בין היחס הראוי של המסורתיים למבוגרים לבין היחס השלילי כלפיהם בחברת ההייטק החילונית-חומרית-מודרנית - והוא מתחיל בפרשת השבוע. עלינו לחזור למקורות המוסר היהודי - שכבר הפך לאוניברסלי
פעמים רבות אני מוצא בקרב חבריי החילוניים רתיעה מהתייחסות עיונית לדת היהודית - בגלל הדעות המגובשות אצלם על היהדות הדתית העכשווית.
אלא שהיהדות כדת, ופרשת השבוע "קדושים" בפרט, אינה בהכרח מייצגת רוח אנכרוניסטית, אלא דווקא להפך - עקרונות של צדק, חמלה וגמילות החסדים, העומדים בכל הקריטריונים ההומאניים המודרניים. כוונתי היא גם לקשר של יחידים בחברה בינם לבין עצמם (אצלנו: "ישראל ערבים זה לזה") וגם ליחס שלהם לזולתם – העני והגר.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת קדושים
פרשתנו מעלה בראשי כמה מחשבות חילוניות על הדת, המודרניזציה והיחס למבוגרים. היא חוזרת לדיבר החמישי של כיבוד האם והאב, ומצווה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".
הדת היהודית מנסה בכל דרך לגרום למאמיניה לכבד זקנים בכלל ואת ההורים האישיים בפרט. פעם זו מצווה שיש לקיים כפשוטה, אך אם אין די בכך, היא מספקת גם נימוקים רציונאליים של תגמול - "למען יאריכון ימיך". הזקן הוא החכם, מפאת ניסיונו, ולכן ראוי הוא להיות המנהיג והמכובד, היכול להדריך ולנווט טוב יותר.
המורשת ההלכתית לדורותיה מוסיפה על האדרת הזיקנה גם את הפן המוסרי, המשתמש בנימוקים הפוכים לגמרי - החולשה הפיזיולוגיות של הזקנים, העתידה לתקוף גם את המאמינים הצעירים בתורם. גישה זו באה לידי ביטוי במגילת קהלת ובתהילים - שם הציווי לכבד את המבוגר הופך לתחינה: "אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".
יש מה ללמוד מהדתיים
כגרונטולוג אני מתמקד בפרשת קדושים, כיוון שהשפעתה היא מעשית ביחס עודף למבוגרים בחברות מסורתיות ושבטיות לעומת החברות החילוניות. כלומר, הפער החינוכי אינו תיאורטי וניתן לקבוע שישנו פער בין היחס הראוי יותר הנהוג כלפי מבוגרים בקרב היהודים המגדירים עצמם מסורתיים-דתיים, לבין היחס בחברת ההייטק החילונית, החומרית והמודרנית. זה נכון בהכללה - כאן ועכשיו.הזקן הוא החכם הטבעי והמנהיג ביהדות הדתית - אז וכיום. הסגידה לרב אלישיב, לרב עובדיה יוסף או לרבי מלובביץ' המנוחים היא עדות לכך. בהקשר המשפחתי והשכונתי משתקף גם יחס של חמלה כלפי הפרט הזקן באשר הוא וכך במעמדו בבית הכנסת.
נפגשתי לאחרונה עם בנות השירות הלאומי מפרויקט "והדרת פני זקן", ונוכחתי בגישתן הערכית השונה ביחסן למבוגרים וברצון לסייע להם, שאין לה הסבר אלא בחינוכן התורני-משפחתי. את היחס העודף נמצא גם בתדירות ביקורים בבתי ההורים, בהשתתפות במסגרות לתעסוקת זקנים, בסיוע לעניים, ובנכונות להתנדבות על בסיס אמונה. כאמור, זו קביעה מוכללת מאד - ובכל זאת.
בחברת ההייטק המודרנית, העקרונות ההישגיים של התחרותיות אינם מסתיימים בגיבושה של קריירה תעסוקתית מניבה. התוצאה הלא רצויה הינה שעקרונות המקובלים כ"חילוניים", ושמניעים בהצלחה את ההישגים האישיים, גורמים להחלשת הקשר המשפחתי הפרטי וליחס למבוגרים כקבוצת גיל בדעיכה.
לחזור למקורות המוסר
ביטוי שלילי בולט כזה אנחנו מוצאים במחקר בתופעת ה"אג'יזם" – אותן דעות קדומות נגד המבוגר על בסיס גילו. ביטוי בולט לדעות הקדומות הוא בהצערה של מקומות עבודה, כיוון שהגיל הצעיר וההצלחה החומרית המהירה הוא האידאל. כאמור, הביטוי השלילי הזה קיים גם בין הפרט להוריו. בעיקר נמצא אותו בין הפרט להורים שאינם מסוגלים לשמור על הקשר באמצעות תגמולים.
מי שכתב את "פרקי אבות" לא היה יכול לצפות שנגיע במאה ה-21, לעליה דרמטית בתוחלת החיים הממוצעת ולמצב של "זיקנה אינדיבידואלית", שבה כבר יש שונות עצומה בדעיכה הפיזיולוגית בין אנשים בגילאים שונים. אולם, דווקא מכיוון שהנחיות בקשר לזיקנה נכתבו כשתוחלת החיים הממוצעת הייתה של 40 שנה בלבד, יש להעריך עוד יותר את ההנחיות במסורת שלנו והאהדה למבוגר בנוסח של: "בן שישים לזיקנה, בן שבעים לשיבה ובין שמונים לגבורות".
העקרונות ההומאניים שמקורם ביהדות – מ"לא תרצח", "לא תגנוב" או "לא תנאף" ועד לאלו שבין האדם לחברו כמו "ואהבת לרעך כמוך" – עברו ברבות השנים להיות הבסיס המוסרי האוניברסאלי. גם למי שמחשיב עצמו כחלק מהתרבות המודרנית החילונית כדאי לחזור לרגע למקורות המוסר הבסיסי - בוודאי ביחס של חיזוק הקשר עם הוריו הזקוקים לו, וביחסו למבוגרים בחברה בכלל.
ד"ר יעקב בן שאול הוא גרונטולוג, עתידן ומחבר ספרים בתחום הזקנה
לפנייה לכתב/ת 
זקנים. מה עם קצת כבוד?
צילום: Shutterstock
מומלצים
