שואה בגן - מי ירחם על הילדים?
הפסיכולוגית ההתפתחותית במשרד החינוך מסבירה מדוע חשוב "לתווך את המציאות" לילדי הגן ביום השואה. אריאנה מלמד לא קונה את ההסבר וטוענת שהם פשוט רוצים לייצר כאן דור של אזרחים צייתנים
לתווך את המציאות עבור הילדים / אורה גולדהירש, משרד החינוך
מדי שנה בשנה בהתקרב יום הזיכרון לשואה ולגבורה עולות שאלות, תהיות, דילמות באשר להסברת נושא השואה לילדים בגיל הרך. כל העוסקים בחינוך ובעיקר גננות חשים עצמם כמחפשי דרך. השאלות הרווחות הן: האם לספר? מאיזה גיל? מה וכיצד לספר? העלאת השאלות נובעת מהחשש לחשוף ילדים לזוועות שהמיטו הנאצים על העם היהודי, אך מלווה באמונה שמוטלת עלינו חובת הזיכרון וההתייחדות עם זכר הנספים בשואה.
לכך מצטרפת הידיעה שילדים צעירים חיים בתוך מציאות של אירועים והתרחשויות, הם קולטים בחושיהם מצבי חיים שונים ורגישים לתגובות המבוגרים בסביבתם. כבר בגיל הצעיר הם מבחינים בין תגובות של שמחה ותגובות של עצב אצל הוריהם ואצל מבוגרים משמעותיים נוספים (הגננת לדוגמה), אף כאשר "לא מספרים להם".
אנו חיים בעידן של אמצעי תקשורת נגישים לכול: עיתונים, רדיו, טלוויזיה, מחשב. המידע זורם ללא כל אפשרות לעצור את הזרם, גם אם נרצה. ילדים נחשפים לאירועים וקולטים את המידע בערוץ השמיעתי והחזותי לעיתים ללא יכולת קוגניטיבית שתיתן פשר ומשמעות למידע שנקלט, אך יש ביכולתם לחוות חוויות רגשיות בלתי מעובדות בעקבות אותו מידע.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
יפתח נרצח בגללנו / אהוד הלר
הם לא קולטים / שולה מולא
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מציינים כל אמצעי התקשורת את אירועי העבר, הן בהצגת עובדות קשות בצילומים ובקולות, בסיפורים אכזריים של רצח והשמדה, של אובדן, שכול וייסורים והן בסיפורי גבורה ומרד, שגם הם מעוררים אימה. מועלים גם סיפורי ילדים בשואה. לכל אלה נחשפים ילדים. גם כאשר מנסים למנוע מהם לצפות במידע, הם פוגשים לרגעים או יותר את התיעוד המזעזע. הסכנה שבחשיפה זו היא בפרשנות שייתנו הילדים למה שהם קלטו. הם עלולים לתפוש את האירועים שהם רואים כקרובים בזמן ובמקום: ככאלה שקרו עכשיו בסביבתם הקרובה.
הבנה מסוג זה עלולה לעורר חרדה ותגובות מצוקה כאשר אין מבוגר המסביר ומפרש ויכול להרגיע. תחושת איום מיידית על הילד, שאינו מבין כי מתוארים אירועי עבר רחוקים, עלולה לעורר דמיונות שאינם מבוקרים על ידי המציאות.
אירוע נוסף שאליו נחשפים הילדים, ואשר עלול לעורר חרדה ללא תיווך הולם הוא הצפירה ובעקבותיה עמידת דום של כל הסובבים אותם. בתיווך מותאם של נושא השואה על ידי מבוגר משמעותי לילד - הורה או גננת - יכול המבוגר לווסת ולהכיל את רגשותיו של הילד ובכך הוא מהווה עבורו מקור לביטחון ולתמיכה. בהתנהגותו גם מציג המבוגר בפני הילד מודל להתמודדות עם קושי רגשי.
יש למצוא דרך שבה נתווך משמעות לחוויות שאליהן נחשפים הילדים, מתוך הבנה והתייחסות רגישה לתהליכי התפתחות קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים של ילדים בגיל הרך. הגננת היא דמות משמעותית עבור הילדים והיא מהווה עבורם מקור לביטחון, לליווי ולתמיכה. בעבודתה וכחלק מתפקידיה בגן הילדים היא מפגישה את הילדים מהגיל הרך עם חגים ומועדים.
ימי הזיכרון, ובתוכם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נכנסים למארג המועדים ומהווים חלק מלמידה והתנסויות רגשיות. לגננת תפקיד חשוב בתיווך המציאות לילדים, בהתאמה לשלבי ההתפתחות, לידע שהם מביאים ולרגישויותיהם. בהנחיות המקצועיות מתבקשת הגננת להימנע משימוש באמצעים הכוללים תכנים מאיימים המתבססים על המחשות כגון סימולציות והצגות, שחושפות את הילדים לחוויות של הזדהות, וכן מהצגת תמונות העלולות לעורר פחדים.
למרות הזהירות הננקטת בחשיפת הילדים ביום הזיכרון לנושא, על הגננת לצפות בהתבוננות מעמיקה בתגובות הילדים בעקבות הצפירה והתהליך החינוכי המתווך, על מנת לזהות איתותי מצוקה וחרדה ולהרגיע את הילדים הזקוקים להבהרות נוספות ולתמיכה. הכלה, תמיכה ופיתוח חוסן נפשי אצל הילדים הם תפקידיה לאורך כל השנה והם משמעותיים אף יותר בתקופה זו של השנה.
אורה גולדהירש, פסיכולוגית התפתחותית, האגף לחינוך קדם-יסודי במשרד החינוך
עוד יהיו להם מספיק צפירות / אריאנה מלמד
אלוהים מרחם על ילדי הגן, שר החינוך - קצת פחות: קצת לפני הצפירה מחר יספרו להם על השואה. מה יספרו? איש אינו יודע. מדוע יספרו? קראתי בתדהמה במניפסט המנומק של הפסיכולוגית ממשרד החינוך שנשלחה להסביר החלטה תמוהה מאין כמוה. לבי איתה, אבל לא עם מקבלי ההחלטה.
כי בגיל חמש, אפילו חמש וקצת, ילד אינו יודע שהעולם מלא מבוגרים רעים, ומדי פעם קוראים להם בשמות כאלה ואחרים ומדי פעם הם מחליטים לרצוח עם שלם. ילד אינו יודע מיהו יהודי ובקושי מבין מהו מוות: אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל שנחוג ברוב צער בגן של בתי היא סיפרה לי שהחיילים הגיבורים לא באמת מתו, הם רק נפלו ועוד מעט יקומו. החלפתי נושא.
אף מבוגר, כולל הגננות האמורות "לתווך" את יום השואה לחניכיהן, אינו יודע מה ייאמר לילדים מחר. ומה יעשה בן החמש עם המידע הזה וכיצד יעבד אותו? ובעיקר - מדוע הוא זקוק לו? למקרא המניפסט המנומק מטעם משרד החינוך מתברר שיש שתי סיבות עיקריות ל"תיווך" השואה לטף, ושתיהן לא קשורות כלל לאירועיה ההיסטוריים של שואת היהודים. ראשית, התקשורת אשמה: הנה כך כותבת הגברת גולדהירש, אנו חיים בעידן של אמצעי תקשורת נגישים לכול: עיתונים, רדיו, טלוויזיה, מחשב.
"המידע זורם ללא כל אפשרות לעצור את הזרם אף אם נרצה. ילדים נחשפים לאירועים וקולטים את המידע בערוץ השמיעתי והחזותי לעיתים ללא יכולת קוגניטיבית שתיתן פשר ומשמעות למידע שנקלט, אך יש ביכולתם לחוות חוויות רגשיות בלתי מעובדות בעקבות מידע שהגיע אליהם", או במילים אחרות - הורים יקרים, אם חשבתם להפקיר את כל המסכים בבית לתמונות של גוויות נערמות באושוויץ, אנא הימנעו. לטובת ילדיכם הרכים. ובאותה הזדמנות, אנא הימנעו מלחשוף אותם ערב ערב למהדורה המרכזית של חדשות הטלוויזיה, על שלל מקרי הרצח, האונס והתועבה המפורטים בה באורח שאינו מתאים לילדיכם אבל הגננות, כמובן, לא אמורות לתווך. זה לא תפקידן.
ביקום האלטרנטיבי שמתארת הגברת גולדהירש, ילדים בני חמש מעלעלים בעיתון מלא זוועות, המחשב שלהם פתוח על האתר של "יד ושם", הם מאזינים לשיחות רדיו על השואה והטלוויזיה מקובעת על ערוץ ההיסטוריה. היקום הזה אולי מתקיים במוחו של שר החינוך, אבל לא בבית הישראלי הממוצע. יום השואה הוא יום עבודה רגיל. בערבו, יעשו רוב ההורים השפויים את מה שהם אמורים לעשות: לשחק עם בני החמש עד שהללו יתעייפו, לדאוג לצורכיהם הבסיסיים ולשלח אותם לשנת ישרים עם סיפור וחיבוק ונשיקה. אין כאן, תודה לאל, אומה טרופת אבל שעצם צערה יכול לפגוע בקוגניציה ובהתפתחות הרגשית של הטף, והתירוץ מתחום התקשורת הוא קלוש עד בלתי אפשרי.
נותרה הצפירה: היא אכן מאיימת. גננת תבונית תכנס את גוזליה כמה דקות לפני ותגיד להם שזה בכלל למבוגרים שרוצים לזכור אנשים שמתו, ואם הילדים רוצים לזכור איתם, הם יכולים לעמוד. ואם לא, לא. עוד יהיו להם די והותר צפירות בחיים, לא כולל אזעקות אמת, כדי לתרגל את מבע הצער ההכרחי והעמידה הזקופה והנחושה הזאת הנדרשת מישראלים באשר הם בילדותם ובבגרותם. חמש דקות, ואפשר להחליף נושא לנעשה בפינת הבובות.
אין למשרד החינוך הסבר משכנע מדוע על ילדי הגן להיחשף לקיומה של השואה כבר מחר. אין בעולם הסבר כזה: רק סכנה קיומית מיידית לשלומם ולחייהם של ילדים מחייבת שיתוף במידע כה קיצוני. כידוע, מדינת ישראל הוקמה כדי שילדי הגן לא יחוו סכנה שכזאת. מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים. מתברר שהיא חביבה על השר שאינו יכול לשבת בשקט בטקס באושוויץ, ועדיין אינו יודע להסביר מדוע חשוב להנחיל תודעה של שואה לילדי הגן.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
