"צעקה הפוכה": פרק מספר

"צעקה הפוכה" מאת סלין אסייג (ילידת 1967) הוא רומן ביכורים שמאיר משפחה אחת, בית אחד ועיר אחת - בת ים של שנות השבעים והשמונים - באופן מפוכח ואכזרי. הוא מסופר בנשימות קצרות, בעברית מחוספסת ועדינה, בעלת אמינות ועוצמה חריגה, ובסגנון שהוא דיווחי לפרקים.

העלילה בנויה טלאים-טלאים ונעה ברחובות ילדותה של המספרת ובמרחבי הזיכרון והתודעה שלה. הילדה-אישה מבחינה בניכור בין ההורים, בגעגועים של האם למצרים אל שנות ילדותה, ובכל משוגעי השכונה המסתובבים ברחובות ומזינים את פחדיה ואת סקרנותה. היא מדמיינת כיצד תברח מן הבית עם אחיה האהוב ובכך תגאל את עצמה מן העתיד הצפוי לה.

"צעקה הפוכה". ספר הביכורים של סלין אסייג

ההפלגות מן המציאות המיידית אל עבר אופקים מדומיינים של אפשרויות עתידיות, מסייעות לה להדוף מעליה את חוקי העולם ולפעור בתוכו מרחב יצירתי של חיפוש עצמי ושל חופש. זהו ספרה הראשון של סלין אסייג.

מתוך "צעקה הפוכה"

שבת בבוקר. אנחנו קמים מוקדם. אמא מלבישה אותנו יפה. הכי יפה שיש לנו. גם היא ואבא מתלבשים יפה ואמא אפילו מתאפרת. היא שמה אודם וסומק ומציירת קו שחור מעל לעיניים. היא נראית לי מחופשת. חם בחוץ. אנחנו הולכים על שדרות בר אילן שהופכות לשדרות דניאל ויש בשדרות מתקנים מברזל שאפשר לטפס עליהם, סולמות שמתחברים ומִתקן אחד עגול גדול גם הוא מברזל שמתחמם בשמש ומשאיר ריח של חלודה בידיים.

העצים בשדרה צעירים וצריכים לצמוח בחום, ולא נותנים עדיין צל לילדים שמשחקים ואין ריצוף בשדרות, רק חול לבן וחופשי וקשה שייקבר מתחת לריצוף בטון אפור שיפורק ויוחלף בריצוף משתלב אדום שיוחלף אחרי הרבה שנים בריצוף אפור עם גוון כחול ושורה אחת של כחול כהה לאורך כל השדרות ונדנדות ומגלשות צבעוניות מפלסטיק יחליפו את מתקני הברזל וגדרות עץ צבועות בירוק ובחוּם יתחמו ערוגות של פרחים והרבה צל מהעצים שיחיו את כל השנים ייפול על השדרות ועל ילדים אחרים.

חצי שעה אנחנו הולכים, אבא תמיד כמה צעדים לפנינו. את הגב שלו אני אזכור בדרכים רבות. לא מסתובב לבדוק שאנחנו מאחור.

בשדרה האחרונה אנחנו רואים מִתקן חדש, שני סולמות שמתחברים בקצה לעיגול ומאמצעו יורד עמוד שמחליקים עליו למטה כמו מכבי אש. אני ואח שלי רוצים לטפס עליו אבל אם נרוץ אליו עכשיו אבא יכעס. כשכולם יהיו עסוקים נברח לכאן, אח שלי אומר לי. אני אוהבת אותו. לפעמים אני חושבת שאני הוא. אני רוצה שנברח לתמיד ולא נחזור לכל זה.

אנחנו מגיעים לבית של הדודה קלרה. לבן שלה איציק יש בר מצווה וכולם שם. ילדים אחרים רוצים לשחק איתנו אבל אנחנו לא רוצים. אנחנו לוקחים עוגיות ומתחבאים מכולם מאחורי הספה. כשאף אחד לא רואה אח שלי מוציא להם דגים מהאקווריום ומחביא בכיסים שלי ושלו. בכיס אחד יש לי דג כתום ובשני דג לבן עם עיניים שחורות. כשאנחנו רואים שאף אחד לא מחפש אותנו יותר אנחנו יוצאים החוצה ורצים למתקן שבשדרה. הדגים קופצים לי בכיס ואני מלטפת אותם עד שהם מתרגלים אלי. אנחנו מטפסים במהירות על המתקן, מגיעים למעלה ומתיישבים על העיגול. הרגליים שלנו באוויר.

זה גבוה ואני קצת מפחדת אבל הוא מנדנד את הרגליים שלו מהר. הוא לא מפחד. אז גם אני לא. ואז הוא אומר שאם אני רוצה הוא יכול לנדנד אותי. הוא יתפוס את הרגליים שלו בין השלבים של הסולם ואני אתפוס לו את הידיים וכל הגוף שלי יהיה באוויר והוא ינדנד אותי. בטח שאני רוצה, אני אומרת. הוא חוזר לסולם ונשען עם הבטן על העיגול. הוא אומר לי להיתלות על העיגול ואז לעזוב יד אחת ולהחזיק את שלו, ואחר כך את היד השנייה. אנחנו מצליחים. הוא חזק. אני צועקת אליו, אני באוויר. הוא אומר, עכשיו אני אנדנד אותך. הוא מזיז לאט את הידיים אבל הידיים שלנו מזיעות. אני מפחדת להחליק. תחזיר אותי, אני אומרת לו, תחזיר אותי, אני מחליקה. הוא לא מספיק לענות לי. אני נופלת.

אני רואה אותו מתרחק ממני, הפנים שלו מתעוותות בצעקה אבל הצעקה שלו אילמת, הכול אילם. אני נופלת על האדמה מסתכלת למעלה ולא רואה אותו וגם לא יכולה לזוז. הוא חוזר עם אמא ואבא, לוקחים אותי לבית החולים. הרופא אומר שהתרסק לי המרפק. שמים לי גבס שנראה כמו חולצה ושעוטף את הגוף וגם את היד. היד שלי צמודה לגוף אבל אני מרגישה שאני יכולה להזיז אותה וכל תזוזה בגוף מכאיבה לי בה. כשאנחנו חוזרים הביתה אמא ואבא כועסים על אח שלי מאוד. בלילה כשאנחנו בחדר לבד אני מכניסה את היד הבריאה לכיס, מוצאת את הדג ואומרת לו שדג אחד מת ובטח גם השני. אני שומעת אותו בוכה וגם אני בוכה אבל שומרת את הקול בפנים. הוא אומר שמה שקרה לי זה בגללו וזה עונש מאלוהים וחבל שזה לא הוא.

אני עצובה שהוא מרגיש ככה אבל גם כואבת לי היד כי כשאני שוכבת על הגב

היא משוחררת לגמרי. אני אומרת לו שהיד שלי זזה בתוך הגבס וזה כואב ומרשה לקול של הבכי לצאת. הוא קם ויוצא מהחדר ומעיר את אמא. אנחנו הולכים שוב לבית חולים. אמא כועסת על הרופא. משנים לי את הצורה של הגבס והוא תופס את כל היד מהכתף והיא תלויה ברצועה שכרוכה מסביב לצוואר שלי וככה היד לא יכולה לזוז כמעט והיא פחות כואבת.

יש דברים שאי-אפשר לראות בזיכרון אבל אפשר לשמוע. שליפה של חגורה, דלתות שנסגרות וצליפות. אילו אירועים הביאו לכך. איך זה התנהל. אולי אח שלי צחק. אני רואה אותו מגניב אלי חיוך בדרך לחדר ואין קול של בכי. רק תנועות בלי צלילים, כאילו מישהו סגר את הקול. אבא יוצא לבד מהחדר. לא זוכרת מתי אחי יצא ואיך ואם העיניים שלו היו אדומות ואם זה קרה גם אחרי הנפילה, מה עשיתי אני. איפה ישבתי. מה הרגשתי.

מישהו צעק? איפה הקולות? ואיפה אמא היתה, אני אשאל אותו אחרי הרבה שנים. היא שיתפה פעולה, הוא יאמר. זה קרה בדרך כלל בזמנים הטובים ביניהם ועכשיו כשאני חושבת על זה הם לא היו מעטים. והוא ישלח לי סרטון שבו הוא מחקה אותה עומדת בפתח הדלת. הנה, תראי, ככה היא עמדה והסתכלה. כמוה הוא עומד עם כל המשקל על רגל אחת. זוכרת את דלת ההזזה? זו שנפתחה למסדרון? אז שם היא עמדה נתמכת במשקוף, הוא אומר וצועק כמוה, לא בראש, מיכאל, לא בראש.

מתוך "צעקה הפוכה", מאת סלין אסייג. הוצאת אחוזת בית. 180 עמ'.