מיטל גל-סויסה: "אשכנזים ומזרחים? ארכאי"
התפקיד ב"אנשים כתומים" של חנה אזולאי-הספרי החזיר אותה לקורות משפחתה במרוקו, אך מיטל גל-סויסה לא קושרת את סיפורה האישי לשד העדתי. "זה יהיה מדהים אם אנשים יהיו סובלניים לתרבות אחרת", היא אומרת בראיון ומסתייגת מהזלזול בקולנוע הישראלי: "אולי זו סטיגמה ישנה"
מיטל גל-סויסה היא שם חדש יחסית בקולנוע הישראלי, אך אפשר לומר שהשחקנית בת ה-27 כבר עשתה כמה בחירות נכונות בזו אחר זו, בפרק זמן קצר. בימים אלו אפשר לראות אותה לצד אסתי ירושלמי וחנה אזולאי-הספרי ב"אנשים כתומים" שביימה וכתבה אזולאי-הספרי, שם היא מגלמת את זוהר - בת הדור השלישי לנשים יוצאות מרוקו - שמספקת נקודת מבט צעירה, ישראלית ואוהבת על התרבות והשורשים שעליהם גדלה. קודם לכן שיחקה ב"העולם מצחיק", ב"פנתר לבן" ובקרוב תוכלו לראות אותה גם בקומדיה "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, אשר זכתה באחרונה בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי.
גם "אנשים כתומים" וגם "אפס ביחסי אנוש" מצטיירים כיצירות שנעשו על נשים, על ידי נשים. "אני מאוד מעריכה ואפילו מעריצה אותן כיוצרות", אומרת גל-סויסה על הבמאיות בראיון ל-ynet, "יש נוכחות מאוד גדולה של נשים במועמדויות לפרסי אופיר השנה. מה לעשות, שעד כמה שזה נושא לעוס, יש עדיין פער - ועד כמה שזה נמאס, הוא עדיין קיים וישנו עדיין הצורך להילחם, להרים את הראש. אני מקווה שיהיו כמה שיותר במאיות נשים".
בעוד שב"אנשים כתומים" גל-סויסה מגלמת צעירה בתוך קבוצה של נשים שמה שמחבר אותן זה קשרי המשפחה, ב"אפס ביחסי אנוש" היא מגלמת את ליאת - אחת מבין כמה חיילות מפקדה בבסיס צה"ל. "אני מאוד גאה ושמחה שהסרט הזה זכה בטרייבקה. ראינו לא מעט סרטים שהתעסקו בצה"ל, אבל כאן הוא מגיע מזווית אחרת. הז'אנר הוא קומדיה, וגם הגיבורות הן פקידות - לא הלוחמים שהתרגלנו לראות", היא מסבירה.
"אנשים כתומים" הוא הסרט הראשון שחנה אזולאי הספרי - תסריטאית ושחקנית מוערכת - החליטה לביים בעצמה. "אני מלאת הערכה לתעוזה שלה, לאומץ שזה מצריך, לעשות את כל מה שהיא עשתה בסרט הזה", אומרת עליה גל-סויסה.
מדובר ביצירה אישית, שעוסקת בתמות של משפחה, נשיות וזהות כפי שאלו מתוארות דרך עיניהן של בנות שלושה דורות באותה משפחה: זוהרה (ריטה שוקרון) שעלתה ממרוקו וניחנה ביכולת לחלום חלומות רבי משמעות, חזיונות שמפרשים את החיים לאנשים שונים; סימון (אסתי ירושלמי) - בת סוררת אחת שלא רוצה לחלום חלומות, אלא לשמור על המסעדה שפתחה וללמוד את רזי הבישול של אמה; זוהר (גל סויסה) - בתה של סימון שמתייחסת לכישרון המיסטי המשפחתי מנקודת מבט מדעית; ופאני (אזולאי הספרי עצמה) - אחות סוררת נוספת שחוזרת במפתיע לחיי כולן לאחר היעדרות ארוכה.
גל-סויסה מספרת שכשם שהדבר ניכר על המסך, העבודה על הסט קירבה בין ארבע השחקניות. "עוד לפני הצילומים, שנמשכו חודש, עשינו חזרות אינטנסיביות של כחודשיים, כל יום. מבחינת חנה היתה גמישות, היא היתה פתוחה להצעות שהבאנו. מה שהיה מאוד חזק היו היחסים שלי עם ריטה שמגלמת את סבתא שלי. באמת היה קליק, אפשר לומר שאנחנו עשויות מאותו חומר - אני, חנה, ריטה ואסתי. נהיה חיבור משפחתי שפשוט קרה. זה היה ממש כיף - במיוחד לי בתור שחקנית צעירה - לעבוד ולחוות את הנשים האלו עם הוותק, הניסיון והסיפורים על ילדות במרוקו".
הקשר בין השחקניות היה כל כך חזק ורגשי, שבאחת הסצנות, שבה סויסה נדרשה לבכות, הדמעות שלה לא נותרו בודדות: "כל כך התאהבתי בריטה שכשהגענו לצלם רגעים שהיו קשים, זה הרגיש כל כך אמיתי, הלב שלי באמת יצא אליה. היא בכתה, אני התחלתי לבכות, וכשחנה סיימה לביים אותנו עם המוניטור מחוץ לחדר, היא נכנסה אדומה, עם טישו".
העבודה על הסרט חיברה אותה אל הצד המרוקאי של משפחתה שלה, מצד אביה. "יש בתרבות הזו הרבה התייחסות לאוכל, לנגינה, לגוף, משהו מאוד יצרי. דרך הדמות של זוהר התחברתי לשם, היא מייצגת דור אחר שבודק וחוקר את הדברים. הסרט עורר אצלי משהו, תחושה שקשה להגדיר, חיבור חזק לכל הדבר הזה, הבנה שאלו השורשים שלי.
"המשפחה שלי מגיעה מהרי האטלס, מקום שבטח נראה דומה להרים ובתי החימר שמייצגים את מרוקו שבסרט, זו שבזיכרונות ובחלומות של הסבתא. ראיתי את הסרט חמש פעמים עד עכשיו, וכל פעם שהסצנות עם האזורים האלה מופיעות - אני בוכה. זה מרגש אותי".
מה מהחיבור הזה לשורשים לקחת איתך אחרי שהצילומים הסתיימו?
"לפני כן לא התעסקתי בזה, והתעוררו בי שאלות שרציתי לשאול את סבתא שלי - היא מבוגרת ולא יודעת בת כמה היא, כמו הסבתא בסרט. שמעתי ממנה הרבה סיפורים אחרי העלייה, על הארץ, ופעם כשהייתי שואלת אותה איך קוראים למקום שהיא באה ממנו, לכפר שלה, היא אמרה שהיא לא זוכרת. עכשיו התעניינתי עוד יותר, לשמוע איך היה לה במרוקו, אם גם אותה חיתנו בגיל מאוד צעיר כמו הסבתא בסרט או לא".
את חושבת שהייצוג המרוקאי בקולנוע ובטלוויזיה לאחרונה, עם "האנשים הכתומים" ו"זגורי" למשל, עובד לטובת התרבות הזו?
"אני מבינה את העיסוק בנושא העדתי, הדיון על אשכנזים ומזרחים לא הסתיים, אבל מצד שני יש בזה משהו מאוד ארכאי. אני לא מסתכלת על הסרט הזה ככה, אלא כסרט של חנה אזולאי הספרי - יוצרת שמתעסקת בזהות שלה, ובחומרים שמניעים את היצירה שלה. כנ"ל לגבי מאור זגורי והיצירה שלו. אלו יוצרים שפועלים מהמקום האישי שלהם, מתוך המעיים, הלב והנפש שלהם. זה טבעי לגמרי, ומן הסתם שהם יתעסקו בחומרים האלה. עצם העובדה שזה מעורר תהייה על איזה שירות זה עושה לעדה? זה העולם שלהם, שמכיל בין היתר אלמנטים של אמונות תפלות ואפילו כישוף, גם אם מקצינים חלק מהאלמנטים של התרבות הזו ביצירה".
אולי ההסתכלות על התרבות שממנה מגיעה היצירה נובעת מכך שהתרגלנו לראות בעיקר סרטים של אשכנזים?
"זה ברור שכל אחד מגיע מהתרבות שלו, אבל כמה מדהים זה יכול להיות אם אנשים יהיו טולרנטיים לתרבות אחרת, ויראו כמה כיף זה לקבל ולהכיר דבר אחר. אנשים מפספסים אם הם מעדיפים להסתכל על דבר אחר בצורה לא מקבלת ולא פתוחה. קשה לי להסתכל על הסרט של חנה בתור משהו שעושה שירות טוב או רע לעדה המרוקאית, הוא פשוט מספר סיפור שמגיע משם".
גל-סויסה מלאת הערכה לקולנוע הישראלי בכלל: "הייתי רוצה שאנשים ילכו לראות קולנוע ישראלי ויפסיקו להגיד לי שהם לא אוהבים. יש אנשים שנעולים בתפיסה שקולנוע ישראלי זה לא משהו. אולי יש איזו סטיגמה ישנה עליו, אבל הקולנוע שלנו עשה צעדי ענק, הוא מפותח, יש סיפורים מדהימים שעשויים מצוין, כמות גדולה שלהם, וחבל שלא ייחשפו אליהם. אנשים נוטים לזלזל בזה, אבל הרי למה עוד תוכל להתחבר אם לא לסיפורים מהמקום שגדלת בו, על מציאות ישראלית? חשוב לעודד את היצירה שלנו, אוי ואבוי אם היא תדעך".
סויסה קודם כל החלה בקריירת משחק, ורק כמה שנים לאחר מכן החלה ללמוד אצל יורם לוינשטיין. חדי העין חובבי הטלנובלות יזהו אותה מאחד מתפקידיה הראשונים, כריטה העיוורת ב"האלופה".
איך לומדים לשחק עיוורת בלי הרבה ניסיון במשחק?
"עשיתי את התחקיר הכי רחב שיכולתי לפני הצילומים, ראיתי את 'ניחוח אישה' עשרות פעמים. נפגשתי עם טלי שרון ששיחקה עיוורת ב'למראית עין' ונפגשתי עם חברה עיוורת שהכרתי דרך המרכז לעיוור – נשארנו בקשר כמה שנים גם אחר כך והיא מאוד עזרה לי. חקרתי את זה מכל כיוון".
ולגבי תוכניות לעתיד, גל-סויסה עובדת על פרויקט תיאטרון פרינג' עצמאי. "לא עסקתי כמעט בתיאטרון מאז הלימודים, ובא לי לחזור לזה, זה כמו שמן למנועים, מסיר ממך את החלודה",
היא מסבירה, "בקולנוע ובטלוויזיה אתה נהנה, נמצא בפרויקט ואז הוא נגמר נורא מהר, ובתיאטרון אתה חי את הדבר לאורך זמן". וכשהיא לא משחקת, גל-סויסה מדריכת יוגה - תחום שיקר לליבה, ושהיא מקווה לשלב יום אחד עם האהבה שלה למשחק.
"פגשתי לראשונה ביוגה לפני עשר שנים, ואני מתעמקת בו משנה לשנה", היא אומרת "הייתי רוצה לשלב בין שני הדברים - משחק ויוגה - כי יש ביניהם קשר עבורי. כדי להיות שחקן אתה צריך להיות מחובר מאוד לעצמך, להיות מודע לגוף שלך שהוא הכלי שלך, לדעת מה אתה יכול לעשות איתו ואיך העבודה של הגוף מאוד משפיעה על בנייה של דמות. היוגה גם מאוד מעוררת מודעות לגוף והסתכלות פנימה במובן של בחינת רגשות, מחשבות, תחושות ונשימה. רובנו נמצאים על אוטומט ביום-יום, ולא מובן מאליו לעצור, לבחון את הנשימה למשל".
