כלכלת ישראל אז והיום: כמה גדלנו? איפה כשלנו?

מדינת ישראל חוגגת 66 שנים להיווסדה, והמשק הישראלי  הלאומי חוגג 66 שנים לקיומו. ימי הולדת הם זמן טוב לעריכת חשבונות ארוכי טווח, כאלה שעוזרים לנו להבחין בתופעות שבמבט הקצר-טווח של היום-יום נעלמות מעינינו. מה עבר על המשק הישראלי מאז קום המדינה ועד ימינו? כמה התקדמנו? האם אנחנו נמצאים בנקודה שהיינו אמורים להיות בה ואם לא, אז מה השתבש?

• כשבגרוש היה חור: כלכלת ישראל בשנות ה-50/ צבי לביא
• הזהב היהודי - ההיסטוריה הכלכלית של היהודים/ תני גולדשטיין
  

אין לחלוק על כך שכלכלת ישראל גדלה מאז קום המדינה. חלק מהגידול מיוחס לגידול באוכלוסייה כתוצאה מגידול טבעי והגירה, וחלק מיוחס לפיתוח טכנולוגי ועלייה ברמת ההשכלה של האזרחים. בשנת 1950, עמד התוצר המשקי הגולמי של המשק על רמה של 12.9 מיליארד שקל וכיום הוא מסתכם בלמעלה מטריליון שקל. התוצר לנפש, נתון המייצג את רמת החיים במדינה, גדל מרמה של כ-10,000 שקל עם קום המדינה, לרמה של כ-130 אלף שקל בשנת 2013.

נתוני 1950 ו-1973 מתואמים למחירי 1995, נתוני 2013 במחירי שוק.

באופן טבעי, שאינו שונה ממדינות אחרות, נתוני התוצר של מדינת ישראל מספרים סיפור של משק שצומח בהתמדה, בקצב יחסית אחיד. מדי כמה שנים מתרחשת הפרעה, ומשבר כלכלי נקודתי גורם לצמיחה שלילית לזמן קצר. כך קרה בשנים 1966-67, בשנים 2001-2002 ובמידה מסוימת גם בשנת 2009 (אז ירד קצב הצמיחה לרמה של 1.1%). מיד לאחר מכן, הצמיחה חוזרת בקצב גבוה יותר מהרגיל, כדי לפצות על שנות המיתון. הצמיחה המוגברת נמשכת כמה שנים, עד שקצב הצמיחה חוזר ומתייצב על רמתו הרגילה.

אך נתוני הצמיחה של המשק הישראלי מספרים גם סיפור נוסף – ייחודי לכלכלת ישראל. זהו סיפורו של משק הצומח בקצב אחיד למדי, אך קצב הצמיחה שלו היה גבוה יותר בשני העשורים הראשונים לקיומו. מאז קום המדינה ועד תחילת שנות ה-70', קצב הצמיחה היה גבוה ועמד על שיעור ממוצע של כ-6% לשנה. החל משנת 1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים, קצב הצמיחה הואט והתייצב על רמה של כ-4% לשנה בממוצע. בשנים 1950-1973 גדל התוצר לנפש בישראל (המתואם למחירי 1995) בכ-225%, ב-25 השנים שחלפו לאחר מכן, הוא גדל בכ-46% בלבד.

מגמה זו נמשכה עד שנת 2,000, שבה הישגי ההיי-טק החזירו את המשק לקצב צמיחה מרשים של 6%. אך השיפור נבלם מיד בעקבות האינתיפאדה השנייה והתפוצצות בועת הנאסד"ק. בשנים שלאחר המיתון ההוא נרשם קצב צמיחה גבוה יחסית, שפיצה על השנתיים האבודות. בשנת 2013 צמח המשק בכ-3%.

האם נתוני הצמיחה של השנתיים האחרונות מעידים כי הסתיימו שנות התיקון בגין המיתון של 2001-2002 וכעת חזרנו לקצב הצמיחה שאפיין את המשק מאז מלחמת יום הכיפורים? כלכלנים נוטים להסכים את הניתוח הזה: "עד תחילת שנות ה-70' צמחנו מעבר לשיעור הרגיל ומאז ירדנו למסלול יציב אך איטי יותר ממדינות מערב אחרות", אומר דן בן-דוד, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית.

מה לגבי הצמיחה הגבוהה שראינו מאז 2004? מדוע שלא נמשיך את המגמה הזאת?

"זו צמיחה שבאה בעקבות מיתון. אחרי מיתון, אתה מצפה שתבוא צמיחה מהירה שתחזיר אותך למסלול וזה מה שקרה פה בעשור האחרון. המיתון הקשה שלנו היה המיתון של האינתיפאדה. מאז אנחנו יוצאים מזה, עם צמיחה מהירה יותר מאשר בשאר המערב אבל באופן כללי חוזרים למסלול ולא לזה של שנות ה-50' וה-60' אלא לזה של שנות ה-70' וה-80'".

יוסי פריימן, מנכ"ל פריקו ניהול סיכונים, מימון והשקעות, מחזיק בדעה דומה: "המשק הישראלי לא יצליח לשמור על קצב צמיחה גבוה שאפיין אותו במיוחד בעשור האחרון, ללא טיפול בבעיות הייסוד שלו והן שילוב חרדים וערבים בשוק התעסוקה, הקטנת אי השוויון דרך השקעה ממשלתית בפריפריה ובמקביל לכל אלה – הגדלת פריון העבודה".

בעיית היסוד – השקעה בתשתיות

ואיך מוציאים יותר מאותה כמות של אנשים והון?

"משדרגים את ההשכלה של העובדים או את הציוד שמשתמשים בו. פעם השקיעו כאן בדברים הנכונים. מדינה שלא היה לה גרוש על הנשמה בנתה ישובים וכבישים. עד תחילת שנות ה-70' היו פה שבע אוניברסיטאות מחקר על הקרקע (עם קום המדינה היו שתיים, א.ל). מאז שנות ה-70' לא בנינו אף אוניברסיטת מחקר. אנחנו הרבה יותר עשירים משהיינו אז, אבל סדר העדיפויות הלאומי השתנה".

בן-דוד, דרך הפרסומים של מרכז טאוב שבראשו הוא עומד, קורא כבר שנים לחזרה למדיניות ההשקעה בחינוך ובתשתיות שאפיינה את ממשלות ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. "כשבאה מהפכת ההיי-טק בשנות ה-80' וה-90' היינו מוכנים לה כי הכנו את ההשכלה. אף אחד לא חזה את זה, אבל ידעו שאלו דברים שחשובים באופן כללי לצמיחה כלכלית ולכן הדגישו את זה. היום יש לנו רבע פחות משרות בטכניון מלפני 40 שנה ורבע פחות בתל אביב ושישית פחות באוניברסיטה העברית. אלו ספינות הדגל של מדינת ישראל – ככה לא בונים עתיד".

"גם את התשתית הפיזית הזנחנו", הוא אומר. "משקיעים במידה מסוימת בשנים האחרונות בכבישים ורכבות אבל רמת ההשקעה היום היא דומה לממוצע במדינות המערב, שצריכות לעסוק בעיקר בתחזוקה. אנחנו צריכים לבנות. מישהו אצלנו שכח לבנות כבישים ורכבות איפה שרוב האוכלוסייה גרה. כתוצאה מזה הגענו למצב שהיום, עם כל ההשקעות, יש לנו פי 2.5 צפיפות בכבישים ורק חצי מהמכוניות לנפש".

לדבריו ניתן למצוא ביטוי בנתונים שאספה הלמ"ס לאורך השנים בנוגע למספר הרכבים ושטח הכבישים בישראל. בשנת 1970 היו בישראל 266 אלף רכבים, שבהם נהגו 439 אלף בעלי רישיון, שנסעו מרחק מצטבר של 5.9 מיליארד קילומטרים על כבישים שהשתרעו לאורך מצטבר של 9.3 אלף קילומטרים ועל שטח של 54.7 אלף קילומטרים רבועים.

עד שנת 2013 היה מספר הרכבים גדול פי 11 והגיע ל-2.85 מיליון. מספר הנהגים גדל גם הוא בשיעור דומה להגיע ל-3.7 מיליון. המרחק השנתי שגמאו הרכבים הללו גדל גם כן, כמעט פי עשרה, והגיע לכ-50 מיליארד קילומטרים. אורכם המצטבר של כבישי ישראל לא גדל פי עשרה. גם לא פי חמישה. הוא גדל פי שניים. שטחם גדל פי שלושה.

"איך זה קשור לצמיחה?! בצורה הכי בסיסית", מסביר בן דוד. "אם בחברה שלך אתה זקוק ל-100 משאיות עם 100 נהגים כדי להעביר סחורה מנקודה א' לנקודה ב'. כאשר יש לך פי שניים וחצי צפיפות בכבישים אתה צריך פי שניים וחצי נהגים. אז הפריון של כל נהג נמוך ב-40%. אם הביורוקרטיה מסועפת אז צריך הרבה 'מאכערים' ועורכי דין כדי לתמרן במערכת. אלו לא אנשים שמגדילים את הפריון, הם פשוט מאפשרים לך להתקיים ולא מייצרים שום דבר. יש פה כמה דברים שפוגעים רוחבית בכל הענפים וגם בשכר. אם מה שאני מייצר בשעה הוא נמוך, אז אני לא יכול לקבל שכר גבוה".

רימון הרסס של האי-שוויון בשכר

"העלייה החדה בשכר הממוצע במשק נובעת בין היתר מהתרחבות הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים, בין המשכילים ללא משכילים", אומר פריימן. "שכר האוכלוסייה המשכילה במשק עלה בצורה חדה בשני העשורים האחרונים, מה שגרם לכל השכר הממוצע במשק לעלות בצורה חדה. אם בשנות ה-70' וה-80' הייתה ישראל אחת המדינות השוויוניות ביותר בעולם, כיום הפכה ישראל לאחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המערבי בעיקר לאור התרחבות פערי השכר".

כדי לחשב פערי שכר, נהוג לחלק את האוכלוסייה לקבוצות שוות בגודלן הנקראות חמישונים. כל חמישון מייצג 20% ממשקי הבית באוכלוסייה והם מסודרים בסדר יורד כך שהחמישון העליון (או החמישי) מייצג את ה-20% שמרוויחים את השכר הגבוה ביותר והחמישון התחתון (או הראשון) מייצג את ה-20% שמרוויחים את השכר הנמוך ביותר. מכיוון שהחמישונים מייצגים משקי בית ולא הון, ניתן למדוד את מידת האי-שוויון על ידי בדיקת חלוקת ההכנסות בין החמישונים. במצב של שוויון מוחלט, כל חמישון ייהנה מ-20% מההכנסות שמיוצרות במשק.

בשנת 1956 ריכז החמישון העליון 38% מההכנסות ברוטו במשק הישראלי. החמישון הרביעי ריכז 20% מההכנסות (בהתאם לחלקו באוכלוסייה) והחמישון השלישי ריכז 19% מההכנסות. החמישון השני נהנה מ-15% מכלל ההכנסות והחמישון התחתון, העני ביותר, ריכז 8% בלבד. נכון לשנת 2011, החמישון העליון בישראל מרכז 47.4% מההכנסות ברוטו. החמישון הרביעי הגדיל את חלקו בעוגת ההכנסות ל-23.5%, אולם גדל גם הפער בינו לבין החמישון העליון. חלקם של שאר החמישונים בהכנסות ברוטו הצטמצם, כאשר החמישון השלישי מרכז רק 15.2% מההכנסות, החמישון השני 9.45% מההכנסות והחמישון התחתון מסתפק ב-4.45% מכלל ההכנסות.

נתונים אלה מתייחסים להכנסות ברוטו, כלומר, הם אינם מייצגים את כמות הכסף שנותרת בידו של כל אזרח, לאחר תשלומי מסים וקבלת קצבאות ותמיכות. אולם דווקא בגלל זה הם משקפים בצורה נכונה יותר את הפער בין כושר ההשתכרות של חלקים שונים בחברה הישראלית אז והיום.

"זה משהו די מדהים", אומר בן-דוד. "למעשה, כל עשירון בורח מעשירון שמתחתיו. ההכנסות עלו אצל כולם אבל הן עלו הרבה יותר עבור העשירון השני לעומת העשירון התחתון, יותר בעשירון השלישי מאשר בשני וכך הלאה. סוגיית האי שוויון בישראל היא הרבה יותר עמוקה מאשר קבוצה של עניים שנשארת מאחור או קבוצה של עשירים שבורחת למעלה. יש פה מעין רימון רסס שמתפזר לכל הכיוונים.

"גם כאן הבעיה המרכזית היא תשתית. זו המשמעות של פערים גבוהים בחינוך. יש לך פה מדינת סטארט-אפ, שהיא מדהימה, היא בחזית הידע, האוניברסיטאות שלה הן הטובות בעולם, ההיי-טק והרפואה ברמה גבוהה ובניה עוברים בקלות מארצם למקומות הכי מובילים בעולם. אבל יש עוד מדינה בתוך ישראל שלא מקבלת את הכלים להשתלב בעולם המודרני. לא השכלה ולא תשתיות פיסיות כדי להתחבר למקומות שבהם יש עבודה בשכר ראוי".

אבל זו אותה המדינה שהייתה פעם. אלו אותם אנשים. מה כבר יכול היה להשתנות?

"היום החרדים הם 20% מהילדים בבתי הספר הסודיים ומעבר לכיתה ח' הם לא לומדים שום דבר שמכשיר אותם למשק מודרני. זה לא היה פעם. אחוז החרדים עם השכלה אקדמית ירד, אצל גברים בחצי ואצל נשים בשליש. זו מגמה הפוכה מזו שאתה מצפה לראות במדינה מתוקנת. מי ששולח היום את ילדיו ל'מעין החינוך התורני', זה אנשים שלמדו במערכת החינוך הממלכתית-דתית, חלקם אפילו בממלכתית. היום הילדים שלהם לא יכולים לקבל חינוך נורמלי.

"מעבר לזה, כל המדינה התקדמה. זה שאנחנו נותנים חינוך שהתאים למדינה מתפתחת, זה לא אומר שהוא מתאים לילדים של היום. הדרישות שלהם הן של עולם מודרני. לפני 40 שנה 90% מהגברים שלא הגיעו לכיתה ה' היו מועסקים. היום פחות מ-50%. קרה כאן תהליך שבו המדינה התפתחה ואנשים שפעם ההשכלה שנתנו להם התאימה, כבר לא מוצאים את מקומם. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר משכילים היום, לדעת אנגלית. חלק מהאוכלוסייה בקושי יודעת עברית, איך הם יכולים לצפות למצוא עבודה במשק מודרני?!".

לדברי בן-דוד, נוצר כאן מעגל קסמים מרושע: ההשקעה הנמוכה בחינוך יוצרת מאגר גדול של עובדים לא משכילים ולא מיומנים שאינם יכולים להתמודד על משרות עם שכר נאות בצידן. ההיצע הנמוך של עובדים משכילים ומיומנים ביחס לביקוש, גורם לעליות שכר בעבודות אלו וכך החמישונים הגבוהים מרוויחים יותר ויותר. במקביל, נוצר ביקוש גבוה מדי, ביחס להיצע, לעבודות שאינן מצריכות השכלה או מיומנות גבוהה, וכך השכר במשרות הללו יורד.

לבסוף, הזמינות של כוח אדם זול בענפים מסוימים אינה מתמרצת את המעסיקים להשקיע בשיטות ייצור חדשניות וההזנחה של התשתיות נמשכת. "קבלן שאומר שישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודות רטובות. השאלה הנכונה לשאול אותו היא למה אתה מייצר בשיטות של עולם שלישי? אם העובדים היו יקרים יותר אז היית משקיע בציוד ובשיטות ייצור מתקדמות ולא היו לך בכלל עבודות כאלה. אנחנו עברנו לשיטות ייצור של עולם שלישי, עבודת פרך בשכר נמוך. אתה יכול לייצר כל דבר עם הרבה עובדים ומעט הון או עם הרבה הון ומעט עובדים. אם העובדים זולים, כי הם לא משכילים, אז למה לך להשקיע בהון.

"אנחנו צריכים להקטין את ההיצע של אנשים לא משכילים. לא כל אחד מתאים לאוניברסיטה או להכשרה מקצועית אבל יש הרבה שכן ואינם מקבלים את זה. אם ניתן להם את זה אנחנו נשפר גם את המצב של אלה שלא מסוגלים, כי נקטין את ההיצע של אנשים לא מיומנים והשכר שלהם יגדל".

אולי הפערים הללו הם בלתי ניתנים לגישור, כי יש פה אוכלוסיות שונות כל כך זו מזו, ובעשורים האחרונים ההתפתחות הכלכלית רק חושפת אותם?

"אני חושב שהסיפור המרכזי כאן הוא מנהיגות. לא היינו צריכים להגיע למצב הזה. גם ארה"ב היא מדינת מהגרים וגם שם יש פערים גדולים, אבל יש שם אתוס של להיות אמריקאי ושכולנו ביחד בסירה הזאת. זה היה אתוס ישראלי בשנות ה-50' וה-60' ומשהו כנראה קרה בשנות ה-70' ששבר את זה. כבר לא מכובד לדבר על כור היתוך, כי מנסים לשמר את כל התרבויות. אני אומר - בתור מישהו שאבא שלו נולד בליטא, אמא שלו בעירק, אשתו בפרס וילדיו בשיקגו - שאפשר גם וגם. התגאינו בעבר בכך שאנחנו משמרים עד גבול מסוים את ההיבטים של המקומות שמהם באנו אבל אנחנו קודם כל ישראלים. המשותף הזה הלך לאיבוד בכל ריצת האמוק הסקטוריאלית וזה עניין של מנהיגות שאפשרה לנו לאבד את זה והיא גם תחזיר לנו את זה כל עוד ניתן.

"לא יכול להיות שאנחנו גרים ביחד במדינה והילדים שלנו הולכים לבתי ספר כל כך שונים. צריך לקחת צעד גדול מאוד אחורה ולהבין שאם רוצים לשרוד ביחד אז צריך להיות ביחד. אין מדיניות ממלכתית-מערכתית וזה בא לידי ביטוי בתשתיות שהזנחנו, זה בא לידי ביטוי גם בכסף הרב שאנחנו מבזבזים על תכניות זוטרות בחינוך, במקום להחליט איזה ארגז כלים צריך למשק מודרני ולהקנות אותו לכולם, כי זה אותו ארגז כלים שדרוש לכל אזרחי ישראל ולכל אזרחי העולם המודרני".