"30 שקל לשעה": בלי לנקות את המצפון

עונה שנייה ל"30 שקל לשעה" - סדרת הדרמה שנושקת קרוב-קרוב למציאות שאינכם רוצים להכיר בה - החלה אתמול (ד'). לפחות תצפו? אפילו אם זה בערוץ הראשון? לפחות בשידור חוזר?

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"דרישת שלום מהמלחמה": נחרט בזיכרון

הוא עוד ישוב: ארץ נהדרת מסיימת עונה

רבקה ויוסף סיפור אהבה: עידן התמימות והכוח

30 שקל לשעה הם שאיפה, לא מציאות(צילום: ורד אדיר)

בעונה הקודמת והמופתית של היצירה האמיצה והנוקבת הזו פגשנו שלוש נשים. בעצם, לא ממש נשים בעיני יושבי המגדל בו הן עובדות: מנקות. כלומר, הפונקציות הארעיות הללו שאפשר להחליף תמורת 18, 20, 22 שקל לשעה. 30 לשעה הוא מושא שאיפה, לא מציאות: בעולם האמיתי כמו בסדרת הדרמה הזאת, כדי להגיע לשכר מינימום שיעמוד על 30 שקל לשעה, צריך עוד להיאבק, והרבה.

כך שאירינה (סופי אוסטריצקי, שחקנית לא מקצועית וכישרון ענק), אסנת (רותי בורנשטיין) ואמאל (סמירה סראיה) לא באמת הגשימו את החלום הזעיר שלהן בתום העונה הראשונה: לעבוד ביחד, כסוג של קואופרטיב, ולהיפטר מן המתווך המושחת שעושק אותן (יגאל עדיקא), וכך לחזור לזכות בכבוד שאבד בין אדי האקונומיקה למגבים. הן אכן השכילו להציע את שירותיהן ליושבי מגדל אחד, אבל משם ועד 30 שקל לשעה הדרך עוד ארוכה, והיא מכמירת לב ומקוממת עד כדי כך, שבפרק הראשון בעונה אני שוב יושבת מול המסך עם בכי של זעם כבוש.

לכם זה עולה יותר

זו החצר האחורית, אלה החללים הפונקציונלים והכעורים בהם מתגוררים חומרי הניקוי והמנקות בצל הכרום-ניקל ורצפות הפרקט של מגדל המשרדים. זה הניצול המחפיר של בני אדם, עד כדי דה-הומניזציה, שמשתקף כאן כל כך יפה. אלה הסיפורים האנושיים המוגשים באופן כה מינורי, בלי סימני קריאה, והם קורעים את הלב.   

מנסות לחזור לזכות בכבוד שאבד בין אדי האקונומיקה למגבים(צילום: ורד אדיר)

כי מה תעשו עם מרינה? אישה מבוגרת די הצורך להיות סבתא שלכם, שעלתה זה עתה לישראל וכבר לא תהיה כאן מורה לפסנתר, רק מנקה. ומה תעשו שמעמדה בהיררכיה של האקונומיקה נמוך מזה של אירינה, שהיא עכשיו הבוסית של המנקות ומובילת השינוי, אבל גם מפתחת שרירים של עושקת מטעם עצמה? ונעמה עם הפיגור הקל, שהחברה הישראלית הסלילה אותה למעמד של מנקה וחשפה אותה לכל אפשרויות הניצול שמציע יקום מנוכר לחלשים - מה תעשו איתה, לא תבכו?

אבל "30 שקל לשעה" היא כמובן הרבה יותר מאפשר אופציה להפעלת טישו. היא סדרת דרמה גדולה, וגדולתה אינה נמדדת באיכויות החברתיות של לבדן. יש דרמה, ועוד איך. חלקים ניכרים מן הסיטואציות הדרמטיות שתפגשו במהלכה הם בעצם שאלות מוסריות.

אסנת קורעת את עצמה בנקיונות כדי לשלם לעורך דין שיגן על בתה העצורה בשל רצח, והנה נמצאה אפשרות להגיד שהיא בכלל היתה על סמים. והבת - בביקורים של אסנת המוכה, הכבויה בבית הכלא - מסרבת לקבל את המתנה הזאת, כי היא כבר חוזרת בתשובה ולא רוצה לשקר.

(צילום: ורד אדיר)

מרינה לא רוצה לקבל מן המעבידה הישישה שלה (כל מי שמנקה משרדים צריכה השלמת הכנסה בערבים ובלילות כדי לשרוד) סכום כסף גדול שהוא נקמה של הזקנה האמידה בבתה המתנכרת. אבל היא תיקח את הכסף כי כשאתה עני מאוד, אין לך יותר מדי אפשרויות להפעיל מצפון גאה. ואמאל, שמעמדה בהיררכיה הסמויה של המנקות נמוך משל כולם כי היא ערביה שמשפחתה מתנכרת לה, תקבל את חסותה הבעייתית של אירינה, שהיא עצמה קורבן של החמדנות של בתה והשתיינות של בן זוגה.

אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים, אני חייבת לחזור ולשבח את "30 שקל לשעה", ואבקש מאוד להמליץ עליה לצופה אחד, תושב ירושלים (וקיסריה), שלפני שלושה ימים אישרו לו מיליארד שקל מכספי המסים שלנו לבניית בית וקניית מטוס. את שניהם יצטרכו לנקות. כמה יקבלו המנקות לשעה?

האיש הזה, בהחלטה אחת, יכול לשפר את חייהן של עשרות אלפי נשים (וגברים בחלוק, עם מטאטא. אבל הוא לא רוצה). הנה עוד סיבה לצפות, לבכות, לרתוח, ולהתנחם לבסוף בכך שצפינו בטלוויזיה איכותית, נוקבת, רלוונטית ומשובחת. אינני יודעת אם זו הסדרה שתצליח להוציא אנשים לרחובות בסולידריות עמוקה עם שכבות האוכלוסיה המוחלשות. אבל אינני מכירה, בעשייה המקומית, סדרה טובה ממנה שמחויבת כולה לאנשים ולנשים הללו.