כך תחסלו את השכנים

אנחנו לא אומת רוק, מה לעשות. הפוליטיקאים שלנו תמיד מפגינים טעם שמרני להחריד או מחניף לקהלים שונים, וכך קורה שכמעט כולם "נהנים" מהטברנה או משירי פופ שמכוונים למכנה המשותף הרחב ביותר (ברק ואתניקס כבר אמרתי?). אם נמצא כבר מישהו שמוכן להודות בטעם מוזיקלי חריג, הרי שהכי רחוק שהוא מגיע זה הביטלס (מודי זנדברג הח"כ הנועז שנזכר מדי פעם בארבעת המופלאים). ההתבטאות הרוקנרולית ביותר שנשמעה פה אי פעם היתה של ח"כ מיקי איתן: להם (השמאלנים) יש את האבנים המתגלגלות, ולנו (יש"ע) יש אבנים שנזרקות עלינו. זה היה, אגב, באנתיפאדה הקודמת.
טוב, מה לעשות, לנו אין את ואצלב האוול, שמיד אחרי מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה הזמין לפראג את לו ריד ופרנק זאפה, המוזיקאים הנערצים עליו. אין לנו גם את קלינטון, שלווה במסע הבחירות שלו על ידי פליטווד מק. אפילו טוני בלייר היה בלהקת רוק כשהיה סטודנט. ואצלנו? אביגדור ליברמן היה פעם שומר סף, וזה הכי קרוב שמישהו מהם הגיע לעסקי הבידור. אה, כן - אמא של לימור ליבנת היתה זמרת לאומית (בעצם, יותר לאומנית).

תשובתו של ברוך

הבעיה הטרידה אותי וצלצלתי לברוך, חברי הטוב שנהג לאסוף איתי תקליטים מאז היינו בני 14 ומתגורר עתה בלונדון, ושאלתי: איך זה שאנשים שגדלו בדור שלנו לא מגיעים רחוק יותר מהביטלס? איפה הם גדלו? מה הם שמעו? ונניח שמוזיקה זרה זה לא טוב לרזומה, הרי בכל זאת, אריק איינשטיין, שלום חנוך, פורטיס?? הזכרתי לו שיר של משורר הפאנק ג'ון קופר קלארק, שמחה נגד עיתון ה"דיילי אקספרס" כלהלן: "ושוב זה מייקל קיין Again And Again And Again", וחשבתי על מאיר שיטרית, ששר בכל הזדמנות את יהורם גאון Again And Again.
ברוך, שהיה בדיוק עסוק בהירהורים על המוסיקה הראויה לכסות על הבכי של תינוקו הממשמש ובא, צעק לי: "'סטונר רוק'! מה שאתם צריכים זה סטונר רוק - רוק חזק ופסיכאדלי, כי זה מה שהולך עכשיו".
מה זה קשור להתבגרות שלנו? שאלתי. "זה בדיוק מה שאנחנו שמענו כשהיינו תמימים ולא ידענו כלום על סקס, סמים, ועוד פעם סמים. תעזוב את הפוליטיקה ותחזור לנעורים".
רצתי מיד לרשת וחיפשתי תחת הערך "סטונר רוק". מיד צצו איזה 70 אתרים, שכולם מציעים לנו לעזוב את המוזיקה המתקתקה (??) של "בלינק 182" ו"לימפ ביזקט", ולעבור לאלטרנטיבה של “Queens Of The Stone Age” ו-"Monster Magnet", שגם הן כבר להקות מיינסטרים בזרם החדש. עוד היה כתוב באתרים ההם ש"זה אמיתי, בלי בולשיט. זה לא על אופנה, לא על פופולריות, לא קשור לתדמיות, זה על סקס ופסיכאדליה, וסמים, סמים, סמים - משהו שיפוצץ לכם את הראש".

תרופה לתחלואי הבורגנות

זה מצא חן בעיני; בזמן האחרון חשתי שהתעדנתי מדי. מצאתי את עצמי לא פעם נוקש באצבעי ברוך לצלילי מוסיקה קובנית, ומזיז קלילות את רגלי למקצבים לטיניים; אפילו ג'אז לא פוסח על האוזניים שפעם צלחו בקלות הופעות פאנק והבי-מטאל; רעש מהיר וחזק, אמרתי לעצמי, יסדר את המצב ומיד. המצב הכללי בארץ דורש ממני מעורבות רגשית גבוהה יותר וסטונר רוק עשוי להתאים. בדקתי לשם השוואה מה אומרים על הסטונר רוק בארץ. חוץ ממני אבירם, המבקר של העיר, אף אחד לא מתייחס לתופעה בחיוב.
אז מה זה בדיוק סטונר רוק? למעשה שום דבר חדש שלא שמענו מקודם, ובכל זאת כל הדברים ביחד; מעין היסטוריה של האקלקטיקה והניהיליזים המוזיקלי, מחוזקת בקוקאין, קראק, LSD, קצת גותיקה, פולחן שטן, ספיד מטאל, בלק סאבאת', הארד-קור של שנות השמונים, הרבה פסיכאדליה נוסח הוקווינד, או כמו שהגדירו את זה ב"ניו מיוזיקל אקספרס": חולני ומעוות, AC/DC ובלק פלג עורכים מסיבה אצל למי ממוטורהאד.
ההתחלה של ה"סטונר רוק" הייתה בקליפורניה. איש ושמו ג'וש הום הקים להקה במדבר של פאלם ספרינגס, קרא לה KYUSS ויצר רוק פסיכאדלי מושפע מהגראנג' הגווע ומתוחזק בכל הנ"לים. לא אלאה אתכם בכל הגלגולים של הסגנון, הכל באתרים. אבל בשלב כלשהו קמה לה “Queens Of The Stone Age”, הפכה חביבת המבקרים כדבר בגדול הבא, ורכשה לעצמה קהל אוהדים סלבריטאים כמו קורטני לאב ודייב גרוהל. הללו התפעמו מהדיסק השני של החבורה "R" ומשיר הפתיחה המרשים שלו, שסוקר את רשימת כל הסמים הקיימים עלי אדמות. עכשיו, אפשר כמובן להתווכח עם המבקרים האמריקנים והבריטים. יש לנו נטייה להראות להם שאנו (מגלי רדיוהד גאים) יודעים יותר טוב מה הולך, ובכלל מה לנו ולרשימת ההשפעות המתועבת הזו. אבל, ותמיד יש אבל, זה רוקנרול, וזה חזק ומהיר, ותאמינו או לא, זה גם טוב, בעיקר למי שצריך, כמוני, להתעורר מוקדם בבוקר ולעשות ביקור עסקים בשלומי או בבאר שבע.