האפרטהייד בן 66

"אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה ולהשמתש במילה אחרת, לא הייתי משתמש באפרטהייד", אמר מזכיר המדינה ג'ון קרי בניסיון למזער את הנזק של הדלפת דבריו משיחה סגורה, לפיהם ישראל עשויה להיות מדינת אפרטהייד. במילים אחרות, אם הייתה לו האפשרות היה מתאר את מציאות ההפרדה הגזעית שאליה מתקרבת ישראל, אך מבלי לעצבן את הלובי היהודי בארה״ב.

אז למה אפרטהייד בהקשר הישראלי כל כך מעצבן? ראשית כי ישראל שחגגה 66 שנות עצמאות היא המדינה היחידה בעולם שעוד אפשר להזכיר אותה במאה ה-21 בהקשר האפרטהייד שנית. הקונוטציה של המונח אפרטהייד מתמקדת בהשוואה שתביא לחפיפה מלאה בין מציאות החיים בישראל לבין זו ששררה בדרום אפריקה של המאה הקודמת - משטר/מדיניות הפרדה גזעית.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חפשו לכם כלב שמירה אחר / ניצן פלס

כשריטה פגשה את שמעון / שרית הראל-מימראן 

נכון שאין חפיפה מלאה בין ישראל כיום לבין דרום אפריקה של הימים ההם, אך אם נבחן את מציאות החיים בישראל בהתאם לתיאוריית ההפרדה הגזעית, האפרטהייד כבר כאן, בין הנהר לים, ושום קו ירוק או סגול לא יוכל לטשטש אותו, וגם לא הגדרות מלאכותיות של שטחים ואוכלוסיות. יש כאן שני עמים, עם אחד שולט בעם אחר, הוא שולט בחופש התנועה שלו, בחינוכו, בהתפתחותו החברתית והכלכלית, איפה יגור ואיפה לא ובמה יעסוק והיכן. היהודים שולטים בפלסטינים ומחליטים בשבילם מה מותר ומה אסור. אין שום תיאור אחר למציאות חיינו כאן מלבד הפרדה גזעית.

האטימות כלפי הטענה הזו נובעת מהתעלמות משלל הדוגמאות בשטח שמוכיחות את השליטה היהודית בחיי הפלסטינים. אם אין כאן אפרטהייד, איך צריך לקרוא לסיטואציה שבה על המתנחלים חל החוק האזרחי ועל הפלסטינים חל החוק הצבאי? מה משמעות המדיניות שלפיה מנשלים פלסטינם מאדמתם, תוחמים אותם בגדר מבטון, ועל האדמה ההיא בונים רבי קומות לרווחת היהודים? ומה ההסבר לכך שפועל מחברון מושפל במחסומים ישראלים? השליטה הישראלית לצד אובדן כל סיכוי בשטח לקיום מדינה פלסטינת ריבונית, תהפוך רשמית לאפרטהייד. כל שם אחר לא ישנה את התוכן. השלב המתקדם של התהליך הזה יהיה מדינה דו-לאומית. שזה מיסודה הסופי של המדינה היהודית כמדינת הפרדה גזעית.

אל תטעו, בלעדיות השליטה היהודית - שתיהנה ממעמד חוקתי בקרוב, אינה רלוונטית רק לפלסטינים הכבושים. תיאוריית "ההתפתחות הנפרדת" חיה ובועטת גם בתוך שטח מדינת ישראל. הפלסטינים אזרחי ישראל הם אזרחים סוג ב', הם חיים ו"מתפתחים" בנפרד מהיהודים. נכון שאנחנו מצביעים לכנסת, אך השאלה האם יש לנו שליטה כלשהי בקבלת החלטות לגבי חיינו? המדינה שולטת בכל מערכות חיינו, בחינוך בתרבות ובהתפתחות העירונית והכלכלית וללא חקיקה רשמית. אחד החוקים המפורסמים בדרום אפריקה "חוק המכרות והעבודה" מ-1956 קיבע איוש תפקידים בכירים בלבנים בלבד. נשמע מוכר, נכון? אין חוק כזה בישראל אך זה מה שקורה בפועל.

יהודים וערבים חיים בנפרד, ערבים לא יכולים לחיות בערים יהודיות כי זה יפגע כמובן ב"צביון היהודי". למושבים וקליבוצים יש חקיקה מיוחדת שחוסמת כניסת ערבים וכעת שר האוצר רוצה אפילו לקבוע שערבי ישלם יותר על קניית דירה. גם יהודים לא יכולים לחיות בכפרים ערבים. אין להם מה לחפש שם, לא תשתיות, לא שכונות חדשות לא חינוך או מתקני ספורט. ועוד לא הזכרנו את תוכנית פראוור למיגור ההתיישבות הבדואית בנגב, ואת פילוג הפלסטינים לקבוצות עדתיות. כשקבוצה אתנית שולטת בקבוצה אתנית אחרת ומתערבת בעיצוב זהותה הלאומית, היא מקיימת משטר אפרטהייד דה-פקטו.

אפרטהייד זה גם עניין תודעתי המייצר דפוסי התנהגות "מוסכמים" בין האדונים לבין הנתינים ומאפשר לציבור היהודי להרגיש אדון כלפי הפלסטינים. הציבור היהודי הורגל והתרגל לכך שלא לתת לעובדות, חריפות ככל שיהיו, לבלבל אותו, רוב האנשים אימצו לעצמם תגובות מוכנות דוגמת "כאן זו מדינת היהודים", "בלי נאמנות אין אזרחות" או למשל "לך לעזה, תגיד תודה שאתה לא חי בסוריה". תודה באמת, ותודו באמת: אנחנו בסך הכול חיים באפרטהייד.

עו"ד חאלד תיתי, עוזר פרלמנטרי לח"כ ד"ר באסל גטאס

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il