תג-תורה: מי מעוניין במלחמת דת?

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת בהר

ה"חברותא" שלנו מתקיימת בסמוך ליום העצמאות

ולבי אחוז במערבולת של בושה עמוקה וכאב עמוק לא פחות. איך יכול להיות שלכך הידרדר העם היהודי? זה העם שלי וקשה לי למצוא מילים שיתארו את העצב ואת הכלימה. אני שואלת את עצמי לאלה תהומות רעים ומסוכנים עוד תגיע השנאה, והאם נשכיל לחיות חיים ריבוניים שיש בהם שלום ואין בהם שנאת זר. לפותה בסבך רגשות אלו, אני פותחת את ה"חברותא" עם ד"ר טיבי.

לכל הטורים של רוחמה וייס

אני קוראת בפרשת השבוע: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה, ל"ה). שוב ושוב אני פוגשת בתורה את הדרישה לדאוג לגרים (לתושבי הארץ שאינם יהודים), בדיוק כפי שאנו דואגים לאחינו היהודים.

"כששורפים מסגד - גדל מספר הבאים למסגד. ראי מה קרה בפורדיס: ביום שישי שלאחר שריפת המסגד, הגיעו אלפים להשתתף בתפילה"(צילום: חסן שעלאן)

אני יודעת שיש בתורה גם אמירות הפוכות, אבל יש די חוקים התובעים דאגה לגר ולחלש. האם אני תמימה מדי כשאני מקווה שאנשי דת ישתמשו ביתדות המשוקעים במקורות הדתיים שלהם, על מנת להשכין שלום? ד"ר טיבי חושש שאני באמת תמימה מידי:

המחשבה על השכנת שלום דרך המקורות והמנהיגים הדתיים, היא אוטופית, ואני לא בטוח שהיא באמת תתרום להפחתת המתיחות. לכל אדם דתי יש את אלוהיו, והוא מרגיש שלמענו הוא נלחם, ולכן קיים חשש שהאלמנט הדתי יעצים את המתיחות. יחד עם זאת, אני מאמין שיש צורך גם בדיאלוג הדתי. יש רבים העושים את הדת "קרדום לחפור בו" למען עמדות פוליטיות קיצוניות, ולכן חשוב שאנשי דת יציעו גם את ההפך – דת סובלנית ואוהבת אדם.

מלחמת דת מסוכנת שבעתיים

האירועים האחרונים של "תג מחיר" התקיימו בתוך הקו הירוק, וכוונו נגד מסגדים ולא

(רק) נגד מטרות אזרחיות. אני שואלת את ח"כ טיבי איך הוא מבין את הבחירה של "תג מחיר" לעבור ממלחמה טריטוריאלית, למלחמה דתית.

בשבת האחרונה התייחס ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, להתמודדות המדינה עם פעולות "תג מחיר", והוא אמר: "אין תוצאות בשטח, כי אין כוונה להשיג תוצאות. אין בשב"כ מצב של 'לא יכול', יש מצב של 'לא רוצה'".

שרת המשפטים והשר לביטחון פנים קראו לראש הממשלה להגדיר את פעולות "תג מחיר" כפעולות טרור, אבל הוא לא עושה זאת. שתיקת הריבון כנגד הפגיעה במיעוט קשה כשלעצמה, אלא שכאשר המלחמה הופכת להיות מלחמת דת, הדברים עלולים להיות מסוכנים שבעתיים.

יש אנשים המעוניינים להפוך את הסכסוך לסכסוך דתי ולא טריטוריאלי, וזה מסוכן כיוון שעל אמונה לא מתפשרים. על אדמות עוד אולי אפשר להתפשר, אבל אם המאבק יהיה דתי, אי אפשר יהיה לצאת ממנו. כל אחד חושב שהאמונה שלו היא הצודקת.

אני מכבד אמונות של אחרים, ואני מצפה שיכבדו את האמונות ואת החיים של המיעוט הערבי בישראל. העובדה שאף אחד לא שם ידו על "תג מחיר", מחזקת את האלמנט הדתי של העימות. כששורפים מסגד - גדל מספר הבאים למסגד. ראי מה קרה בפורדיס: ביום שישי שלאחר שריפת המסגד, הגיעו אלפים להשתתף בתפילה. הפגיעה במקומות דתיים גורמת לאנשים להזדהות עם ערכי הדת.

שמיטת קרקעות, שמיטת דעות קדומות

המדינה לא נלחמת ברצינות הראויה באנשי "תג מחיר", ופעולות הטרור מעמיקות שליטתן

בתוך הקו הירוק ומתמקדות במסגדים. האם ייתכן שגם ההנהגה של המדינה רוצה במלחמת דת? האם אתה חושב שראש הממשלה לא מבין את הסכנה הטמונה במלחמת דת - או שהוא דווקא מבין?

תארי לעצמך מה יקרה אם תוך כדי פגיעה במסגד יפעיל ערבי את "חוק דרומי" (שהייתי ממתנגדיו); מבחינה חוקית הוא יפעל כדין, אבל כל הארץ תרעש ותגעש. הסיפור שיסופר לא יהיה על פולש יהודי שנורה, אלא על ערבי שירה ביהודי. סערת מלחמת הדת אולי קרובה מאוד, ויש מי שיכול לעצור את זה - אבל הוא לא באמת רוצה. אני כנציג המיעוט, כמנהיג המיעוט, מנסה לבנות גשרים. האינטרס שלי הוא להיאבק על זכויות המיעוט ולהביע את דעותיו, אבל המאבק יהיה בעל פוטנציאל הצלחה רק אם חלק מהרוב היהודי במדינה יתמוך בו.

אנחנו רואים עין בעין את הסכנה הטמונה בהגברת הלהבות הדתיות של המאבק הפוליטי, אבל אני לא רוצה לוותר על התקווה שהדת, שקשרה בעבר קשרי הערכה ואהבה בין יהודים למוסלמים, תוסיף למלא את תפקידה המיטיב. אני מחזירה את ה"חברותא" שלנו לפרשת השבוע, שבמוקדה חוקי השמיטה והיובל.

בלב הפרשה מציינת התורה את התכלית הדתית של מצוות אלו: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). שמיטת הקרקעות מלמדת אותנו שאין לאיש בעלות של ממש על ארץ ישראל, והיא שייכת רק לאלוהים. אני שואלת את ח"כ טיבי האם אפשר יהיה לאמץ את הרעיון הדתי הזה, לפיו האדמה הזו שייכת לאלוהים ולא לבני אדם, ככלי למוצא מהסכסוך:

שיוך הקרקעות לאלוהים יכול גם להעצים את הסכסוך. לאיזה אלוהים תהיה שייכת האדמה? והאם הרעיון הזה לא עלול להוביל דווקא להעצמה של המלחמה על הקרקע?

ה"חברותא" שלנו עומדת להסתיים. יום העצמאות שלי עצוב, וכדרכי אני מחפשת נחמה ומקור כוח במקורות. אני שבה אל פרשת השבוע ואל הרעיון, התמים אולי, של שנת השמיטה. שנה הבאה היא הרי שנת שמיטה, ואני תוהה האם נוכל להשתמש, ולו באופן סמלי, בשנת השמיטה כדי להגיע לפיוס. אני שואלת את ד"ר טיבי האם לדעתו יש דבר מה בו נאחז כל אחד מהצדדים, שאם ישמוט אותו, הדיאלוג יהיה מפויס יותר.

כן, וזה לא צריך להיות סמלי. מדינת ישראל יכולה לעשות למשל שמיטת קרקעות ולהחזיר אדמות לבעליהן.

ומה הציבור הערבי צריך לדעתך לשמוט?

שני הציבורים, היהודי והערבי, צריכים להשמיט דעות קדומות ולהכיר טוב יותר אחד את השני.

לכן נשאת את נאום השואה בכנסת, והתנגדת להכחשת השואה?

הכחשת השואה והכחשת סבלם של הקורבנות, לרבות היהודים, זו דעה שיש לשמוט. אני שב ואומר שהשואה היא הפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה המודרנית. יש לי אמפתיה רבה לניצולי השואה, ובעיקר לאלה שאני חי איתם באותה מדינה. זו לא תחרות על הסבל, וכל אחד צריך לדעת שהכרה בסבלו של האחר לא מעלימה את הסבל שלו או מפחיתה מזכויותיו, ועל הקורבן ההיסטורי של אז לזכור ולהכיר את סבלו של הקורבן היום.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כן, אני כבר יודעת, בכל "חברותא" של "תג תורה", נוהגים כמה מחברי "בית המדרש של הטוקבקים" להזכיר לי ש"יש גם יהודים שנפגעו מטרור, ולמה אני לא הולכת ללמוד תורה איתם?"

קל ועצוב לענות על השאלה הזו ביום העצמאות. אני יהודייה ואני שייכת לחברת הרוב במדינת ישראל.

ההמנון של המדינה מדבר עלי, הדגל שלה עוצב מתוך התייחסות לתרבות הדתית שלי, בני משפחתי זכאים לעלות לארץ מתוקף חוק השבות, אני עוברת בדיקות ביטחוניות בלי למצמץ, ויש עוד ועוד.

זכינו, ואנחנו כבר לא מיעוט נרדף. אלא שזכות זו כרוכה בחובות ובמבחני מוסר יומיומיים. בחרנו להיות אדונים לגורלנו, ועל כן אנו חייבים לוותר על "תודעת הקורבן" ועל הזכויות שמעמד זה מקנה. הצו: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ב, כ'), חוזר בתורה בדרכים רבות ושונות, ואנחנו כושלים במשימה.

שבת שלום.