אירוויזיון 2014: התגלחו על הזקן
הגברת היא לא גברת והזקן הוא לא זקן. והשיר, איך לומר זאת, די מחורבן: מי שזכה באירוויזיון הוא הדימוי, ולא המוזיקה. אריאנה מלמד צפתה בפריק שואו המודרני, ויש לה הסבר מנומק להפסד של ישראל
הבה נדבר קצת על דימויים ויזואליים ומה שהם עושים למוח שלנו, כי הדימוי ניצח באירוויזיון 2014, לא המוזיקה, הכישרון או הייחוד של השיר. ולכן, עוד לפני שנדבר על תומס נויווירט, פליט ריאליטי אוסטרי בן 25, צריך לומר משהו על נשים עם זקן.
הזוכה באירוויזיון: קונצ'יטה וורסט מאוסטריה
מיי פיינגולד אחרי ההפסד: "הניקוד לא קשור לביצוע"
בקרקסים של המאה ה-19 ובמופעים שהיו ידועים כ-freak shows לפני שהמציאו את הפוליטיקלי קורקט, תמיד היה אוהל קטן ובו ישבה, לגמרי שותקת ומוכנה לכל מבט מעליב ואמירה פוגענית, גברת עם זקן. כידוע, זקן הוא סימן מין משני טבעי ובולט אצל גברים, ואילו אצל נשים שעירות כה מוגברת בפנים עד כדי הצמחת זקן ארוך ועבות היא ליקוי אנדוקריני עם שם ארוך בלטינית. לעתים קרובות הגברת עם הזקן הדביקה זקן מזויף, בדיוק כמו שלעזים לבנות הדביקו קרן למצח וקראו חד קרן במופעים האלה, שהלכו והתמעטו ככל שהעולם המערבי נהיה מנומס יותר. בזיכרון התרבותי של המערב, עם זאת, התקבעו הגברות עם הזקן כדוגמה לחריגות אנושית קיצונית, שמי שלוקה בה זכאית גם היא לכבוד כבת אנוש, כי האחרת גם היא אני, לא רק האחר.
תומס נויווירט הוא בחור צנום ונמוך יחסית בן 25 מגמונדן, אוסטריה. בתמונות שלו כבחור, כבוגר בית הספר לאופנה בגראץ או כחלק מלהקת בנים קצרת מועד, אין לו זקן. או שיש לו משהו תיישי וקטנטן כזה, ודאי לא מפואר וכהה כמו השיעור (המלאכותי) של קונצ'יטה וורסט, דמות הדראג שעמה הוא מסתובב בתוכניות ריאליטי כבר שלוש שנים. וורסט הוא נקניק בגרמנית, וגם שם כינוי נפוץ לאיבר המין הגברי, וגם דרך לומר - מה אכפת לי, או בלשונם - Das ist mir Wurst.
קונצ'יטה זאת – ממה היא עשויה? מכל הקלישאות של הדראג, כמובן: שמלת ערב הכי הדוקה ביקום עם קילומטר של שובל ונצנצים ומחשוף ועקבים בגובה מגדל אייפל וטונה של איפור וריסים מלאכותיים ופיאה נוכרית ארוכת שיער וציפורניים בנויות. כל זה אמור לייצג בעיני הדראגיסט וקהלו את המודל הנשי הנכסף, וגם את אידיאל היופי הנשי במתכונתו הטלוויזיונית הנוכחית: אישה-ילדה אנורקטית לגמרי, מוכת שידפון חולה וחסרת נוכחות מינית בולטת. דימוי כזה כמובן מחפיץ נשים עד לבלי גבול והופך אותן לקורבנות של דרישות חברתיות בלתי אפשריות, להיראות כמו אחת שהשמלה שלה שוקלת יותר ממנה, בדיוק כמו המנחה של האירוויזיון השנה, שכנראה לא אכלה כלום כבר שנתיים.
הכל בדמותה של קונצ'יטה זאת מוכר לעייפה ממה שהפך מזמן לבידור מהוגן לבורגנים, והנה התוספת וכל ההבדל – שערות על הפנים. ואת זה המוח שלנו מקבל בהפתעה, כי המוח מגיב מהר לגירויים ויזואליים, עוד לפני שעשינו להם עיבוד תקין מבחינה תרבותית, ואז יוצא שילדים כמו השניים שלי מתווכחים ארוכות בשאלה, האם "הוא בת", או ש"היא בן", ואני אומרת להם שהאחר זה אני ולא חשוב ושכולנו זכאים לבחור את הזהות המגדרית שלנו וחייבים להיות סובלניים ומכילים כלפי כל בחירה וזה, ואז השניים תולים בי מבט שמשמעותו "איזה מפגרת האמא שלנו", ואומרים, מה זהות, מה. זו תחפושת.
וכמו שילדים יודעים שהמלך עירום, הם זיהו פה מהלך מבריק של יחסי ציבור שכולו מנגן ושר על הבלבול העמוק שלנו בין מהות וזהות לבין דימויים. כי הרי אף אחד לא באמת מתנכל לזכותו של בחור מערבי להתלבש כבחורה (מצועצעת ואנורקטית), להופיע כדראגיסט ולעשות מזה ימבה כסף אם מצליח לו. ולפיכך ההצבעה באירוויזיון לא היתה השנה, כפי שהמארגנים ואדון נויוירט רוצים שתאמינו, הצבעה על פוליטיקה של זהויות או קשת השתייכויות מגדריות. בדיוק כמו שהצבעה למלכות יופי לא נעשית בשל שאיפתן לשלום עולמי, אלא בשל הדבר ההוא שמתעורר במוח למראה חמוקיהן.
אותו דבר כאן: המוח מגיב בהפתעה והאדם המחובר למוח מתבלבל, ויוצא שנויוירט יכול להגג על הסובלנות בחברה האוסטרית (לא כולל פשע שנאה קטון פה ושם, אבל מה לנו כי נלין, גם אצלנו יש), עשרת אלפים גייז ובני לווייתם בקופנהגן יכולים להריע ומליוני צופים בעולם יכולים ללכת לישון אחרי ערב מעיק בתחושה של סיפוק הומניסטי - כי הנה הגברת עם הזקן סוף סוף זוכה להגיע לקדמת הבמה, ואנחנו מחבקים אותה.
אבל הגברת היא לא גברת והזקן הוא לא זקן. והשיר, איך לומר זאת, די מחורבן: לבעיה האחרונה התרגלנו, כי מרוב שכולם רוצים להכיל את הכל, השירים מסתדרים יפה באמצע של הקונצנזוס, ויוצא שבין הבלדה הדיכאונית בת שלוש הדקות לבין מופע הסלין-דיון-מהגהינום בן שלוש הדקות, אין שום מוזיקה מקורית או קולות גדולים או משהו ששווה להישאר ער בשבילו במוצאי שבת, שעות ספורות מדי לפני תחילת יום העבודה בישראל.
תמיד אישה - ולא תימניה
וכמובן, היעדרה המכאיב כל כך של ישראל ממופע הגמר המזוקן (להרצל היה ארוך יותר וגם הוא חי באוסטריה! תאכלו קש, אנטישמים) הוא תמיד סיבה לא לצפות. כי בינינו, צריך להיות מכור ותיק לאירוויזיונים כדי לשבת בלב הולם מול הניקוד של אזרבייג'ן לעומת סן מרינו, ולצקצק בלשון כשהמלטזים נותנים לאנגלים דוז פואה, וכל המדינות האלה עם הדגלים שאנחנו לא מזהים נהיים שוב גוש סובייטי דביק, וכל הסקנדינבים מפרגנים רק לסקנדינבים וכו-לם אנטישמים. הריגוש בעניין הזה קיים רק בנוכחות הדגל שלנו, ואף אחד לא הניף אותו בגמר.
ניתוח סטטיסטי מעמיק של הסיבות לכישלון? הנה: ניסיון העבר מוכיח שרק זמרים וזמרות וכאלה שבוחרים במגדר שלהם ובלבד שהם אזרחי ישראל ממוצא תימני, מצליחים להתגבר על האנטישמיות. ובתנאי שהם לא בוגרי "כוכב נולד" לדורותיו וגם לא אחינועם ניני.
יותר מדויק מזה, תודו, אי אפשר, ואם בוחנים את מיי פיינגולד בפרמטרים האלה היא נכשלת פעמיים, כי היא גם פליטה מ"כוכב" וגם ככל הנראה לא תימנייה, והעובדה שהיא תמיד אישה ודאי לא עבדה לטובתה השנה.
מה עוד היה, תשאלו, למקרה שלא צפיתם ודחוף לכם להתעדכן? אז ככה: מישהו היה אוגר סיבירי אנושי וטייל על פני גלגל עץ כזה על הבמה. אחרים השתלשלו מהתקרה, עשו שמיניות עם סקטים, קפצו ורקדו, צרחו ועשו לה לה לה, או כביסה בתוך עביט עץ במקביל להפגנת מחשוף דדני במיוחד וזהות לאומית פולנית גאה. היו גם כאלה שהתחילו זמר נוגה ובאמצע פתחו מבערים וצעקו, ואז חזרו לנוגה. גוד איוונינג קופנהגן, ווט א וונדרפול שואו, וכל הכבוד למהנדסי התאורה ולתוכנות המחשב שלהם שעבדו כמו שצריך, אבל ודאי חוללו כמה התקפים אפילפטיים ברחבי היקום האירופי במופע האורקולי הכי מושקע בתולדות האירוויזיון.
ניפגש בשנה הבאה? בטח: עד אז נויווירט מוזמן לגדל זקן אמיתי וציפורניים וללבוש - ברחוב, לא על הבמה - בגדים רגילים של אישה, ולראות מה זה עושה לסובלנות המפורסמת של האוסטרים.
