רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הידוע בכינויו "סנגורן של ישראל", פנה פעם בטענה לה':

"ריבונו של עולם, הצבת את כל הפיתויים החומרניים לנגד עינינו, ואילו את המעלות הרוחניות והשכר שישנו בעבור קיום הרצון שלך – החבאת בספרים. זה לא הוגן! צריך להפוך את המצב: תן שהחושים שלנו יחושו את הרוחניות והקדושה, ואילו את כל ההנאות ותענוגי החומר שלח למדפי הספריה, ואז תראה כמה אנשים יחטאו, אם בכלל!"

בטח גם אתם קיבלתם את המיילים שהבטיחו מיליוני דולרים בלחיצה על כמה כפתורים. גם את המודעות שמבטיחות לנו הפחתה של שלושים ק"ג תוך שלושים יום בלקיחת כדור פשוט, אבל אנחנו יודעים שלא להאמין לדברים. מספיק כמה שנים ספורות בעולם הזה בשביל להבין ששום דבר לא בא בקלות. להתעשר מהר זה פשוט לא מציאותי. בכדי להגיע להישג כלשהוא בעולם הזה, אנחנו חייבים לעבוד קשה.

אלו הם החיים כפי שאנו מכירים אותם. אבל באמת, זה לא חייב להיות ככה. כי כאשר הקב"ה ברא את העולם, הוא היה יכול לעשות את זה בכל מיני כיוונים, כיוונים שונים ואפילו הפוכים מההיגיון הפשוט שלנו כיום. אם כן, מדוע אכן ברא ה' את העולם דווקא בדרך שדורשת כל כך הרבה מאתנו? מדוע המציאות היא כזו שכל הישג ​​דורש מאמץ אדיר?

שאלה זו מתחזקת פי כמה בכל הנוגע לשמירה על תורה ומצוות. מדוע הקב"ה היה צריך לעשות את זה כל כך קשה? אחרי הכל, הוא בורא העולם! ודאי שהוא היה יכול לעשות ששמירת תורה ומצוות יהיו קלים מאוד, הוא היה יכול לעשות שזה יבוא לנו באופן טבעי. במקום זאת, כך נראה, הוא עשה את זה קשה ככל שניתן! למה?

ובכן, במשנה מופיע משפט מדהים: "רוצה אדם בקב אחד (כמות של תוצרת) שלו, מאשר תשעה קבים של חברו". משפט זה מבטא תכונה מעניינת שקיימת בנו בלי להרגיש: כאשר אנו עובדים ומתייגעים על משהו, הוא הופך להיות "שלנו" והרבה יותר יקר עבורנו. לחיות על חשבון אחרים זה יכול להיות נוח, אבל כאשר אנחנו מגדלים את המזון שלנו בזיעת אפנו, זה שווה יותר מהכול. בכדי שבאמת נעריך משהו, אנחנו חייבים לעבוד ולהתייגע עליו.

בפרשת השבוע, "בחוקותי", אנו קוראים על הבטחותיו של הקב"ה לעם ישראל כאשר ילכו בדרכיו. המשמעות הפשוטה של "בחוקותי" היא חוקים. גדולי החסידות נותנים לנו משמעות נוספת, עמוקה יותר הנגזרת מהמילה חוק: "חקיקה". במה שונה טקסט חרוט באבן מטקסט כתוב? המילים החקוקות הפכו לחלק מהאוביקט עליו הן חקוקות; המלים והאבן הן כבר לא שתי ישויות נפרדות, לעומת זאת, מילים שנכתבו בדיו על נייר שעדיין, כמה שהם קרובים וצמודים, נשארים שני דברים נפרדים.

ברור, חריטה דורשת הרבה יותר עבודה מאשר כתיבה. זה לא רק עניין של לשים את העט על הנייר. החרט צריך לעבוד עם הכלים שלו כדי לחרוט לאט את האותיות, טיפי טיפין, פינוי השטח שבסופו של דבר יבטא את המסר. אבל כשהוא השלים את משימתו, הוא יודע שהעבודה שלו לא תדעך, שהמילים הללו ישארו לנצח בגלל שהו התאחדו עם האבן.

בחיים, העניק לנו הקב"ה את המתנה הזו, שהיא הערך והיוקר שאנו חשים כלפי דבר שעבדנו עליו, והיא עצמה זו שגורמת לנו להתייגע, להשיג, ולהיות מאוחדים עם ההישג. כאשר באמת אנו מתייגעים על קיום המצוות ולימוד התורה, כאשר אנו משקיעים את כל הישות שלנו להתגבר על כל הקשיים בדרך לשם, אזי המצוות הופכות להיות "חקוקות" בתוכנו, כך שהן הופכות להיות חלק מאתנו, לנצח.

שבת שלום.