חייל חרדי ישן על ספסל, ואנחנו אשמים

משה ר, בן לאחת החסידויות הקיצוניות ביותר בירושלים, התגייס לצה"ל ומאז, במשך חמש שנים, לא ראה את הוריו. לפני כמה חודשים נתקל במקרה באביו, האב העמיד פנים שהוא לא מכיר אותו. משה לא ויתר, "אבא זה אני, משה, תסתכל עליי, אני הבן שלך", ניסה לשכנע, אבל האב הסיט את מבטו והלך.

ישראל ק, חסיד גור, התגייס גם הוא לצבא ואיבד את כל משפחתו. חמש שנים לא ראה את משפחתו. בפורים הוא שלח לאמא שלו משלוח מנות עם פתק ברכה לחג. האם ראתה במי מדובר, והחזירה את החבילה עם השליח. היא לא רוצה ממנו כלום.

גם כשהם מסיימים את השירות, הם לא זוכים למחילה בבית

הפרק הראשון של העונה החדשה של "פנים אמיתיות", שישודר הערב (ה') ב-21:00 בערוץ 10, מספר סיפור על קריעה. חיילים חרדים שמתגייסים לצבא, נענים למה שאנחנו בחברה הכללית דורשים מהם, ומאבדים את כל עולמם. היום שבו התגייסו לצה"ל, הוא לפעמים היום האחרון שבו היתה להם משפחה. גם כשהם מסיימים את השירות בצבא, הם לא זוכים למחילה בבית. לפי נתוני עמותת "בית חם לכל חייל", יש בצה"ל 1,200 חיילים חרדים בודדים, מתוך 3,700 החרדים המשרתים בצבא. כלומר כשליש מהחיילים החרדים נקרעים מהמשפחה שלהם. האם המחיר שאנחנו דורשים מהם עבור השירות הוגן?

בקבוק קולה במקום ארוחת שבת

לא רק המשפחה נוטשת את המתגייס החרדי. גם הצבא עוזב אותו לנפשו. לעתים עוברים חודשים ארוכים עד שהצבא מכיר בהם כחיילים בודדים ודואג להם לבית. מה קורה בינתיים? איפה ישן חייל חרדי בודד בזמן חופשה? מי יכבס לו את בגדיו? מי ישלם על חשבון הטלפון שלו, או על פלאפל שאכל ברחוב? משה ל. לקח אותי למקום בגן סאקר בירושלים שבו ישן בחופשות. ככה, על הספסל. משה ר. סיפר לי שפעם בילה את כל השבת בגן העצמאות בירושלים כשהוא ניזון מבקבוק קוקה קולה בלבד. ישראל ק. אמר לי שנאלץ לישון לא פעם בחוף הים עד שהצבא הכיר בו.

יודעים שאין עתיד. מתוך "פנים אמיתיות"

כששומעים את האנשים הצעירים האלו, אי אפשר שלא להתבייש מעומק הטרגדיה שאליה הכנסנו אותם, במו ידינו. אנחנו כחברה הפכנו אותם לקירחים מכאן ומכאן, יתומי הגיוס לצה"ל. אנחנו תובעים מהם להתגייס, בלי לתת את הדעת על המחיר האדיר שישלמו. כשהם כבר מגיעים לצבא, ומאבדים את כל עולמם, אנחנו לא ממש עוזרים להם להשתלב. צה"ל אמנם מזניח אותם בעת השירות, אבל לפחות מספק להם מסגרת. אחרי השירות אין להם לאן לחזור, ואין להם לאן להמשיך הלאה. אין להם בגרות, הם לא למדו בתיכון, אין להם כסף ואין להם אפילו בית לגור בו. הם יודעים מעט מאוד על החברה הישראלית, ומתקשים למצוא לעצמם עבודה ראויה. ומעבר לכל, הגעגועים הקשים למה שאיבדו לא מרפים. "אני יודע שאין לי עתיד", אמר לי בהשלמה משה ר.

כשמדברים עם החיילים הבודדים, נחשפת פתאום ההתנהלות סביב גיוס החרדים לצבא - שנעשית בטונים דמגוגים, היסטריים, רוויים שנאת חרדים מכוערת, בלי התייחסות קונקרטית לאנשים שבהם מדובר. פוליטיקאים ציניים עשו מהנושא קריירה, ואת המחיר משלמים אנשים צעירים שרק רצו לתרום את חלקם למדינה, ולא הבינו לאיזה בור עמוק הם נכנסים. הנושא הזה, שהיה ראוי לטפל בו בכפפות של משי כי הוא רגיש, כאוב ומורכב כל כך, טופל בפופוליזם בוטה וזול.

גיוס החרדים מטופל ביד גסה