אבא קשוח - אמא ותרנית: מה עושים?

האב מעברו השני של הקו נשמע מודאג: "הייתי רוצה להגיע לייעוץ, אבל אני לא בטוח שאשתי תסכים", אמר. בשיחה שהתפתחה ביננו בדקות הבאות נפרשה בפני תמונה מוכרת: זוג הורים שלכל אחד מהם אג'נדה שונה, תפיסת מציאות וסגנון התנהלות אחר לגמרי מול הילדים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

במקרה הזה האמא "קשוחה", משליטה סדר ומשמעת ביד רמה ובזרוע נטויה, לא מעגלת פינות ולא מוותרת, לא חוששת לעשות שימוש באיומים ואף בעונשים כששום דבר אחר כבר לא עובד. והאבא? ותרן ופשרן, "מורח" גבולות, זורם עם הילדים ועם כל מה שהם מביאים. אכן, מוכר לגמרי, אם כי הוורסיה ההפוכה (אבא קשוח - אמא רכה), שכיחה יותר.

כבר עסקנו במצבים בהם אמא ואבא לא מסכימים, אלא שפה העניין עוד יותר מסובך. התפקוד של כל אחד מבני הזוג מנוגד באופן קיצוני לזה של הצד השני באופן שאין לטעות בו: קשה ורך, מותר ואסור, שחור ולבן.

כשהורים כאלה מגיעים אליי לקליניקה אי אפשר שלא להבחין בחוסר השקט השורר ביניהם. מן הסתם כשחווים כל כך הרבה אי הסכמות, חיכוכים ומריבות בהורות, זה מחלחל גם למגרש הזוגי. לא בדיוק המתכון לאושר ושקט נפשי.

מה עושים עכשיו?

בואו נבין קצת יותר לעומק איך קורה מצב כזה, כיצד נוצרת חלוקת תפקידים שבה כל הורה מתבצר בנקודת קיצון ולא זז ממנה. וגם מה זה עושה לילדים, להורים עצמם, וכמובן, הכי חשוב, איך יוצאים מזה?

אז בואו נתחיל, כמו תמיד, מההתחלה.

איש ואישה הופכים לאמא ואבא ומגדלים יחד את ילדם המשותף (או, איש ואישה מגדלים ילד משותף מבלי להיות זוג, או שהיו וכבר לא, וגם כשמדובר בזוגות חד מיניים). כל אחד עושה כמיטב יכולתו מתוך המודל ההורי שהביא מהבית (במודע או שלא במודע), בעזרת אינטואיציה, רעיונות שלוקטו בדרך, סיפורים ששמע מחברים, תיאוריות שקראו בספרים, משל היו שני מנכ"לים המנהלים את אותו העסק, זה לצד זה.

אלא שב"עסק" הזה לא נקבע מעולם מראש מהו תחום אחריותו של כל אחד מהשותפים, שלא לדבר על זה שאת ה"עסק" הזה אף אחד מהשותפים לא למד באופן מסודר ומעמיק קודם לכן, וכל אחד מהם אמור לרכוש את השכלתו בתחום תוך כדי תנועה, בלוח זמנים צפוף ולחוץ מאין כמוהו, שאין בו רגע אחד בו אפשר לעצור, לחשוב ולתכנן קדימה.

את ה"עסק" הזה מנהלים (עדיין) ברוב המקרים גבר ואישה, שחיים על שתי פלנטות שונות לחלוטין (עם כל הכבוד לקדמה ולשוויון) בכל הנוגע לאיך שהם רואים את החיים (וההורות) ואת מה שצריך לעשות. גם כשמדובר בשני הורים החולקים את אותו מגדר, באופן טבעי כל אחד מהם ייקח תפקיד שונה, "נשי" או "גברי" יותר.

ומעל לכל, ה"עסק" הזה יושב על תשתית רגשית פריכה מאין כמוה. אין מקום רגשי יותר מההורות, משימת חיינו, התיקון שלנו, מקום בו רמת הציפיות שלנו נוסקת לשמים (מעצמנו וגם מילדינו), וכל מה שקורה שם מקבל משמעויות מעל ומעבר.

עכשיו דמיינו גבר שנדמה לו שאשתו קשוחה מדי עם הילדים (אותו אבא משיחת הטלפון, למשל). מה זה עושה לו? מה זה מייצר אצלו?

קודם כל כעס גדול על שותפתו להורות שלתחושתו פוגעת בילדיו. ובהמשך ישיר - רצון יוקד להציל אותם, להביא משהו אחר לגמרי, לרכך את המסר ואת האווירה. מכאן, באופן טבעי, הוא יקפיד בכל הזדמנות להיות הרבה יותר פשרני, לעגל פינות, לוותר כשהם מתעקשים וכו'. זה, כמובן, יגרום לזוגתו תחושה ברורה שהוא "הורס את הילדים" ויעודד אותה להקשיח את עמדתה ואופי התנהלותה עוד יותר.

והנה נוצר כאן מעגל בלתי נמנע של שני הורים הנעים מקוטב קיצוני אחד לקוטב קיצוני שני, כשבתווך גדלים ילדים היודעים היטב למי לפנות מתי ובאיזה אופן, אך עדיין לא ברור להם מה מצופה מהם ועל פי אלו נורמות וחוקים הבית שלהם מתנהל. במקביל, ברור להם שכשאמא שמה פס על אבא ואבא שם פס על אמא, הם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. יפה, הא?

במשפחה כזו קשה יהיה לגבש תפיסה משפחתית שאפשר לחיות לאורה, בוודאי לא חוקים וגבולות, סדר ומשמעת. יהיו יותר כעסים ומריבות (גם בין ההורים וגם כלפי הילדים), ואפשר לדמיין בקלות לאיפה כל זה יכול להוביל: כ-ו-ל-ם משלמים את המחיר.

אז הנה כמה דברים שכדאי להבין יותר לעומק ולשנות:

1. שניכם עושים את אותו הדבר

בסופו של יום להיות נוקשה מאוד או גמיש מאוד זה אותו דבר בדיוק. שתי הגישות מעבירות מסר לילדים שהוריהם מפוחדים וחסרי אונים, ולא באמת מצליחים לקחת על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי. אחד תוקף, אחד בורח, ומי נשאר לחנך ולהתוות דרך לדור הצעיר? נראה שאף אחד.

עכשיו, כשאתם מבינים ששניכם למעשה פועלים מתוך אותה מצוקה, אפשר להתחיל לחפש יחד את הדרך לשינוי.

2. אפקט הנדנדה

מכירים את הנדנדה הזו בגינת המשחקים שכשצד אחד שלה עולה אז השני יורד? זה בדיוק מה שקורה בזוגיות, סביב מגוון רחב של סוגיות: כשצד אחד תמיד פותח את החלון, הצד השני יבקש לסגור אותו (מבוסס על מקרה אמיתי. בחיי). זו תגובה זוגית נפוצה. כל אחד משני בני הזוג מבקש להביא את עצמו לידי ביטוי על נפרדותו וייחודו, להציג את זווית הראייה שלו, להשמיע את דעתו, להטביע את קולו וצבעו הייחודי, בטח כשמדובר במשימה כה חשובה כגידול ילדים.

כך שלפעמים, התנהלות "דווקאית" מקורה בחשש ללכת לאיבוד ולא להישמע. או שמא זה יושב על רצון להתחשבן עם הצד שכנגד?

3. על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

האם אכן על מה שקרה עכשיו עם הילדים מתנגש עם תפיסת עולמי והערכים החשובים לי, או אולי יש שם משהו אחר לגמרי, המסתתר מתחת לפני השטח, שקשור, אולי, לזוגיות שלנו (או לקשר שלנו, במקרים בהם אנחנו לא זוג אך מגדלים ילדים משותפים)? לא פעם כשאנחנו מרגישים שהצד השני לא לוקח אותנו מספיק בחשבון, שקולנו לא נשמע, שאנחנו לא אהובים ומסופקים דיינו, אנו מתחשבנים בשדה ההורי. חברים, קחו אחריות וטפלו בשורש הבעיה. קשה להצמיח בניין גבוה כשהיסודות רעועים.

4. האמת נמצאת תמיד באמצע

כמו תמיד אנחנו מחפשים את דרך הביניים. את האיזון. אנחנו לא רוצים להיות הורים חסרי עמוד שדרה אך גם לא רוטווילרים תוקפניים ומפחידים. כן, אין ברירה. צריכה להיעשות כאן עבודה. אי אפשר לנהל הורות משותפת כשכל יום הכל פתוח לדיון. בדקו יחד מה באמת חשוב לכם, מה עקרוני, וישרו קו במקומות האלה, קודם כל עם עצמכם ובהמשך מול הילדים. ואז תוכלו לומר לילדיכם: "אמא ואני (או להיפך) החלטנו". מרגישים כמה עוצמה יש במשפט הזה?

5. ישיבת הנהלה אחת לחודש

מתי בפעם האחרונה ישבתם באופן מסודר ודנתם בתפיסת ההורות שלכם? כן, אני יודעת, למי יש זמן? וגם אם יש כבר איזושהי "פאוזה", למה להשבית את השמחה ולפתוח לדיון את נושא חוסר ההסכמה שבינינו או הקשיים עם הילדים? אלא שכך חולפים להם ימים, שבועות וחודשים, ואנחנו ממשיכים להתנהל בפורמט של כיבוי השריפות: רבים, מתווכחים, משמיצים זה את זה, מתבצרים יותר ויותר בעמדותינו המנוגדות ומותשים. כל כך מותשים.

אז עשו לעצמכם שירות חשוב ושבו מדי פעם בסוף היום במטבח, על כוס תה או אבטיח

אדום ומתוק, ודברו על הדברים החשובים האלה. אם קשה לכם לבד הצטרפו לקבוצת הורים, או לכו לכמה מפגשי ייעוץ פרטניים בהם תוכלו לרכוש שפה, מושגים וכלים משותפים, והפכו לשותפים של ממש. בדומה למה שרציתם אז, כשרק חשבתם להיות הורים.

6. הידעתם? בכולנו יש הכל

כולנו שלמים (לא מושלמים! לא להתבלבל), בכולנו יש את כל קשת ומגוון התכונות, רק במינונים משתנים מאדם לאדם. בכל רגע נתון אנחנו בוחרים אלו חלקים להביא לידי ביטוי, בהתאם למי שנמצא מולנו, טיב היחסים איתו, מצב רוחנו באותו רגע, השלב בחיים בו אנו נמצאים וכו'. חלקים נוקשים וגמישים, עקשניים וותרניים, זורמים ונתקעים.

אז הנה החדשות הטובות: בידנו הדבר, אפשר להחליט אחרת, ואנשים יכולים להשתנות. נסו לראות ולהבין מתוך מה כל אחד מכם בחר את בחירתו וחפשו יחד איך יוצאים מהפינה אליה נכנסתם. לבד או עם עזרה. שווה את המאמץ.

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן