הרולינג סטונס באוסלו: הסיפוק מובטח
המבוגרים בקהל נדרשו לטיפול רפואי, אלה שעל הבמה דווקא נראו חסרי גיל. בהופעתם באוסלו הרולינג סטונס באו לעשות את מה שהם אוהבים ויודעים לעשות הכי טוב - מוזיקה. ג'אגר זז, ווד וריצ'ארדס התחבקו, מיק טיילור הגיע ושירית גל התרגשה מכל רגע. בקרוב אצלנו
הרולינג סטונס באוסלו - ככה זה התחיל
הבירה הנורבגית, היוותה את ירית הפתיחה לסיבוב 14 הופעות ב-2014. הלהקה חזרה לבמה אחרי חודשיים של הפסקה בעקבות התאבדותה הטראגית של חברתו לחיים של מיק ג'אגר, מעצבת האופנה, ל'אריין סקוט, שקטעה את מסע ההופעות המתוכנן של האבנים באוסטרליה וניו זילנד ושלחה את הזמר לסידורי הלוויה בלוס אנג'לס במקום לבמות. כעשרים ושלושה אלף מעריצים, רבים מהם שחצו את קו גיל החמישים, מילאו שלשום (ב') בערב את אולם טלנור באוסלו. הלהקה שהתה בעיר חמישה ימים וערכה חזרות די אינטנסיביות לקראת המופע.
היה יום קיץ חם, הבירה זרמה כמים והתרגשות חישמלה את האוויר. בשמונה וחצי בדיוק כבו האורות באולם, על שני מסכי הענק שלצידי הבמה, לקולות תופים והלמות לב, הופיעו הבזקי אור אדומים כמו גם חלקי פנים. פעם פה, פעם עין, כנראה של ג'אגר, הכל באדום. לאחר מספר דקות כאלה, קרא כרוז בקול חזק: "גבירותיי ורבותי, קבלו את הרולינג סטונס" והנה הם, כבר על הבמה, בפול פאוור עם "ג'מפינג ג'ק פלאש". מיד לאחר מכן, ללא הפסקה ובלי שום קטע מעבר, 'איטס אונלי רוקנרול'. פתיחה בהילוך חמישי. הקהל לא יודע את נפשו וג'אגר שעלה לבמה עם ג'קט כבר הוריד אותו ואנחנו רק בשיר השני.
"ערב טוב אוסלו", פונה ג'אגר לקהל בנורבגית, "אנחנו כל כך שמחים להיות כאן". הוא מעודד את כולם במחיאות כפיים ומיד מתחיל לשיר את "All down the line".
הבמה מאוד נקייה. פרט לשני מסכי הוידאו מצדדיה וקאט-ווק ארוך ממנה אל תוך הקהל - אין כלום. וגם לא צריך יותר מזה. ההרגשה הכללית היא שמיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס,רוני ווד וצ'רלי ווטס, באו לעשות את מה שהם אוהבים ויודעים לעשות הכי טוב - מוזיקה.
ריצ'ארדס, עם המטפחת המסורתית לראשו ו-ווד בג'קט אדום וחולצה צהובה על הגיטרות מנגנים המון אחד עם השני. ג'אגר מתרוצץ אחוז תזזית מצד אחד של הבמה לצידה השני, מכניס את המיקרופון למכנסיים ומלהיב את הקהל במחיאות כפיים ב-Tumbling Dice. כשהשיר נגמר הוא מוודא עם הקהל שכולם בסדר. "אתם נהנים שם?", הוא שואל. "בואו נוריד קצת את הטמפו. זה השלב בו אנחנו מנגנים לכם בלדה". ידוע שהלהקה מנגנת בלדה אחת בלבד בהופעה. אני מקווה שזה Wild Horses, העיתונאי שלידי מייחל ל-Angie והאחר ל-Ruby Tuesday. אבל ברגע שרואים שפועלי הבמה מביאים לג'אגר קלידים, האחרון קובע בנחרצות שכנראה נקבל את Worried About You. הוא צודק.
ג'אגר מלווה את עצמו על הקלידים. בשלב הזה הוא כבר לבוש רק בג'ינס השחורים וחולצת טי שירט שחורה וצמודה. כמה יפה שזה נשמע. הוא שר ומתכופף לכדי כריעה על הבמה, שעה שווד מטייל לו על הקאט-ווק בסולו גיטרה מדהים. הוא שר Just don't seem to find the way - וקשה שלא לחשוב על האבידה הפרטית הגדולה שחווה. עם זאת, באותו רגע צלול של שירה נדמה שאין לו אף דרך אחרת מלבד להיות על הבמה הזאת, שזו הדרך שלו.
עם סיום הבלדה, במעבר חד, עברה הלהקה לנגן את Doom and Gloom, שיר שהוציאה לפני כשנתיים ואחריו את שיר 'בחירת הקהל'. "נתנו לכם לבחור בין חמישה שירים באתר שלנו", אמר ג'אגר. "השיר שרובכם ביקשתם היה Take On Me" - והוא מתחיל לשיר בפלצט את להיט שנות השמונים של להקת א-הא הנורבגית. "אבל הוא גבוה לנו מדי" הוא צוחק. "מה שאתם בחרתם הוא Let's Spend The Night Together שזה מצוין, כי אנחנו גם יודעים איך לנגן אותו". הקהל מקבל את שיר הלהקה משנות השישים באהבה גדולה.
משם ל-Emotional Rescue ול-Honky-Tonk woman. ג'אגר בהליכת הטווס שלו ובצעדי הריקוד הכל-כך מזוהים עימו נותן את כולו. פה הקהל כבר התפוצץ לגמרי וזה גם השלב בו הקשישים יותר שבקהל מתחילים לנשור. אני רואה עוד ועוד כאלה שמגיעים לקבלת טיפול רפואי. חם מאוד באולם, ממש סאונה, ויחד עם ההתרגשות, זה יכול להיות קצת קשה להכלה. לארבעת המופלאים על הבמה לא נראה שהחום מזיז. אני צריכה לחזור ולהזכיר לעצמי שהגיל הממוצע של החבר'ה האלה הוא שבעים. שזה פשוט לא נתפס על הדעת. בכלל, אני מסתכלת על ג'אגר והוא נראה לי חסר גיל. אז כן, הפרצוף שלו מקומט, אבל תמיד הוא היה, גם בגיל עשרים. יש לו אנרגיה בלתי נגמרת של ילד והוא כנראה גם שוקל כמו אחד. פלא, כבר אמרתי?
בשלב הזה, ג'אגר מזמין את קית' ריצ'ארדס לקחת את הפרונט והוא יורד להפסקה קצרה. קית' שר את You Got The Silver כשרוני ווד לידו ושניהם על גיטרות אקוסטיות. הביצוע נפלא ובסיומו השניים מתחבקים. את השיר השני של ריצ'ארדס I Can't Be Seen הוא לא ניגן על הבמות משנות התשעים. זו היתה החריקה היחידה שבהופעה כי נשמע שריצ'ארדס מפקשש קצת עם השירה.
ג'אגר חוזר לבמה עם מפוחית, ז'קט כסף ומיק טיילור, גיטריסט העל שניגן עם הלהקה בשנות השבעים ומדי פעם שב להופיע איתם. ביחד הם מנגנים את Midnight Rambler - לא מלהיטיה הגדולים של הלהקה, אבל איזה תענוג מזוקק היה לראות את טיילור, ווד וריצ'ארדס עומדים יחד על הבמה ונותנים ג'אם גיטרות של 12 דקות. כמה כשרון, כמה כבוד וכמה אהבה ומקום למוזיקה.
אחרי Miss You ו-Gimme shelter שאיפשר לליסה פישר, זמרת הליווי האגדתית של הסטונס, לעבור לקדמת הבמה ולפתוח מבערים, החלה הלהקה לנגן את צלילי הגיטרה הידועים של Start Me Up. הקהל, שזיהה את הצלילים מהתו הראשון בערך, החל בקריאות קצביות של ה'או-או'. זו היתה ההתחלה שהובילה לשיאו של הערב. Sympathy For the Devil ו-Brown Sugar הגיעו אחרי כשהקהל בטירוף וג'אגר דופק ספרינטים לאורכה ולרוחבה של הבמה עם אנרגיות של תחילת הופעה ולא של שעתיים על הבמה וזז כמו שרק ג'אגר יודע לזוז.
בכלל, האנרגיה של הלהקה והכימיה ביניהם היתה יוצאת מן הכלל. אולי זו השלכה שלי אבל נדמה היה שהחברים נמצאים שם בשביל הפרונט מן שלהם, מקיפים אותו, תומכים בו ועוזרים לו לעבור תקופה לא קלה. ג'אגר עצמו, שלא הזכיר על הבמה את שעבר עליו לאחרונה, נראה יותר אנושי, יותר נגיש, מחויך וחם. והקול שלו, אוי הקול, נשמע כל כך טוב, כל כך מדויק, כל כך פוגע. האבנים עלו לבמה בלי הבולשיט של המסביב, בלי הפלאוורה ובלי כל הדברים המיותרים.
רק ארבעה אנשים שמנגנים יחד כבר חיים שלמים ואוהבים את זה. וההרגשה הזו עברה לקהל.
כשמקהלת בנות מקומית, כפי שהלהקה עושה בכל מקום אליו הם מגיעים (בישראל תבצע זאת המקהלה הקאמרית של בית הספר למוזיקה בוכן-מהטה מאוניברסיטת תל אביב), החלה לשיר בקולות מלאכיים את הפתיחה ל-You Can't Always Get What You Want, ההרגשה היתה שהגענו לגן העדן של הרוקנ'רול, שיותר טוב מזה לא יכול להיות. ג'אגר בחולצת משי כחולה לקח את המושכות וניצח על קהל משולהב שהרגיש שהנה, לפעמים חלומות מתגשמים.
סיום המופע, כרגיל וכמצופה הגיע עם Satisfaction. ים של ידיים באוויר, חשמל וזיעה, מיק טיילור שוב על הבמה ותוספת של עשר דקות מוזיקליות נדירות בסיום השיר. הלהקה לא מיהרה לרדת. הם עמדו שם, ארבעה נפילים, מחובקים ומודים לקהל שהודה להם. אבנים נדירות שהלוואי ורק ימשיכו להתגלגל.
