נסו בעצמכם: מה הסוד של אנשים מאושרים?
במקום לחיות את המציאות כפי שהיא, אנחנו עסוקים במחשבות על מה שיכול היה להיות, על מה שלא הספקנו לעשות ועל מה שחסר בחיינו. הגישה השלילית אינה מקדמת אותנו, ואף מרחיקה אנשים אחרים מאיתנו. איך יוצאים מזה? כתבה תשיעית בסדרה שמעניקה לכם כלים לחיים טובים יותר
הילד שלכם קיבל 80 במתמטיקה. על מה תביטו: על התשובות הנכונות או על התשובות השגויות? האם תשבחו אותו על הידע שהפגין ועל מה שהשיג או תטיחו בו ביקורת על הטעויות? האם תהיו מאוכזבים ממנו או תבחרו להיות מרוצים? זה תלוי, אתם יודעים, רק בכם.
הציון, להזכירכם, נותר 80. זו המציאות והביטוי שלה בהיר ופשוט: ארבע מתוך חמש תשובות היו נכונות, ורק אחת לא. אז במה תצבעו את חייכם, ביש או באין?
ונניח שאיבדתם את הארנק, דפקו לכם את האוטו או גזלו מכם עוד כמה שקלים בחשבון הסלולר. עד כמה האכזבה, הכעס או חוסר האונים ישלטו בחייכם בשעות הקרובות? כמה זמן תקדישו לסבל ומתי תחליטו להיפטר ממנו ולהמשיך הלאה, כי מה שהיה היה ואין כבר מה לעשות?
מהכתבות הקודמות בסדרה:
- איך תיקון הקשר עם ההורים ישפר את החיים שלכם
- למה אין לכם בן זוג? גלו את האחראי האמיתי
- מהם שני הדברים שמעכבים התקדמות בחיים?
המציאות לעולם אינה עגומה
למרבה הצער, הבחירה לחיות במציאות ולהתרכז במה שיש אינה מובנת מאליה. מרבית היום אנו עסוקים במחשבות, בדרך כלל נגטיביות, על האין, על מה שלא היה ועוד לא קרה. עוד לא עשינו, עוד לא הספקנו - ויש עוד כל כך הרבה לעשות. אז מה יהיה? איך אסתדר?
זו גישה סרת טעם, נטולת תכלית ובעיקר מייסרת. להתעסק במה שעוד לא קרה ואולי אף פעם לא יתרחש. לדאוג במקום לעבוד. להרהר במקום ליצור. בכל רגע שבו אנו חווים תסכול, עוגמת נפש, אכזבה או ייאוש - איננו נמצאים בהווה. אנחנו מבכים את החמצות העבר ופוחדים ממפחי הנפש של העתיד.
אחד הביטויים השגורים בשפה העברית הוא "המציאות העגומה". אלא שהמציאות לעולם אינה עגומה. המציאות היא רק המציאות, ומה שיהפוך אותה לעגומה או לא זה רק המבט שלנו עליה. היחס בין הציפייה לאכזבה, בין הפנטזיה לממשות.
אנשים שחיים במציאות, שחיים את המציאות, הם אנשים שמחים, תכליתיים ומאושרים יותר. הם לא עסוקים בשיחות צד, בהסחות דעת, במחשבות שליליות, במה היה, במה יהיה, במה היה אילו ולמה לא עשיתי כך או אחרת. הם מעשיים והם נהנים מפרי עמלם. בזמן שאתם מתאכזבים, מתייסרים, שופטים או מתלבטים, הם כבר נמצאים שני צעדים רחוק יותר, במקום טוב יותר.
נכון שלא כל רגע בחיים מצופה בשוקולד וגורם לנו קורת רוח, ממש לא. אבל הרגעים הקשים, המביכים והרעים לטעמנו מעטים יותר ומשמעותיים הרבה פחות ממה שאנחנו מעלים בדעתנו. אנחנו אלה שנותנים להם משקל, כוח, השפעה וחשיבות. אם תבחנו לעומק את היום שעבר עליכם, תגלו בדרך כלל שהוא היה סביר, נעים, ומהנה במרבית הדקות.
אז למה אנחנו כל כך סובלים?
כי חינכו אותנו שלבקר יותר חשוב מלהחמיא, שלשפוט יותר משמעותי מלהתפעל. הבעיה היא שהגישה הזו לחיים, גישת האין, החסר והלא מספיק, מרחיקה אותנו מעצמנו וגם מאחרים.
הגישה השלילית לא תקרב אותנו לסובבים אותנו, לא תגרום להם לתת בנו אמון, להפך. מי רוצה חבר שרק מקטר או חברה שרק רואה את הרע? ומי משתוקק לקבל בראש או לחטוף מהלומות מילוליות?
החברים שלכם, בני המשפחה והקולגות לא תמיד מודעים לכך שאתם - אלה שמתקשים לפרגן, לחבק, למצוא את הטוב בכל דבר ובכל מקום - פשוט לא יודעים להתנהג אחרת. נראה לכם טבעי להיכנס במישהו, לשופט אותו בחריפות או להתייאש ממה שעשה או ניסה להשיג.
זו הרי השתקפות מושלמת: מה שאתם אומרים להם, אתם אומרים על עצמכם. וכך, במקום שיהיה לכם בית רגשי, אתם הורסים אותו במו ידיכם.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם מביא מבחן, נסו להביט על מה שיש ולא על מה שלא קיים, שאולי יקרה ואולי לא. כל רגע שלכם במציאות הוא רגע יקר מפז. נצלו אותו עד תום.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
