"מיליון דרכים להתפגר": המערב הפגוע
סרטו החדש של סת' מקפרלן הוא מערבון אמריקני רב גגים ופרודיות, שלא מצליח לשחזר את הצלחת שובר הקופות הקודם שלו "טד". אולי כי הרומנטיקה הדביקה וההומור הפרוע נופלים בין הכיסאות והיריות
אחרי שהפך לבוס הגדול של סדרות אנימציה טלוויזיוניות, סת' מקפרלן החליט ב-2012 לכבוש גם את מסך הקולנוע. "טד" שאותו הוא כתב, ביים ובו שיחק (בקולו) בתפקיד הראשי היה הצלחה יוצאת דופן: אחת הקומדיות המצחיקות של השנים האחרונות, עם ההכנסות של מעל 550 מיליון דולר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"טד" מצא את נקודת האיזון החמקמקה בין מתיקות - להומור גס ופרוע, במראה החיצוני של דובי עם מוח מנוון של גבר חרמן. ההומור בסדרות האנימציה של מקפרלן מושתת על פניות חדות לגגים ששוברים את הרצף העלילתי (ליתר דיוק, העלילה היא תירוץ לשרשרת של גגים), אבל "טד" עבד מכיוון שהיה ממוקד והצליח להטמיע אותם בעלילה. האיזון והמיקוד חסרים בסרטו השני והנוכחי - קומדיית המערבונים "מיליון דרכים להתפגר" ("A Million Ways to Die in the West").
בסרט הנוכחי מקפרלן משחק בתפקיד הראשי בפניו ובגופו, ולא רק בקולו. אין ספק שהוא גבר נאה, אבל יש משהו חלק מדי בפניו, בובתי מדי בעיניו, אנמי בכריזמה שלו, וכל זה מעורר ספק האם הוא יכול להוביל סרט. הניסיון הקודם שלו במשחק מתמצה בהופעות אורח לא משמעותיות בסדרות טלוויזיה, ובהנחיה (שזכתה ללא מעט ביקורת) של טקס האוסקר לפני שנה. הנוכחות שלו אינו הבעיה היחידה, ואולי אפילו לא המהותית של הסרט, אך בהיותו היוצר והשחקן הראשי הוא חושף עצמו לביקורת.
"מיליון דרכים להתפגר" הוא מערבון קומי, חיבור ז'אנרי שרק לעתים רחוקות מניב תוצאות מספקות. המוכר ביותר הוא סרטו האהוב של מל ברוקס "אוכפים לוהטים" (1974). ההשוואה בין הסרטים הינה בלתי נמנעת, מכיוון ש"מיליון דרכים" אינו רק קומדיה המתרחשת בעולם המערבון, אלא גם פרודיה על הקונבנציות של הז'אנר - גישה שלא תפתיע את צופי סדרות האנימציה ספוגות האזכורים והריפרורים של מקפרלן.
הכותרת היא עיקרון העל שממנו נובע כל הסרט. כפי שמפרט הגיבור אלברט (מקפרלן), רועה כבשים במקצועו, כל דבר בעולם (המערב הפרוע) מנסה ויכול להרוג אותך. עיקרון זה יגולם בשלל מיתות שונות שיתרחשו לאורך הסרט לשם סחיטת צחוקים מהצופים. אלברט הוא מקפרלן: אאוטסיידר עם פרספקטיבה של בן זמננו, המסתכל על עולם המערב הפרוע מבחוץ ומבין את אופיו הקלוקל. גישה זו לא מחבבת אותו על תושבי העיירה באריזונה שבה מתרחשת עלילת הסרט. זו גם הסיבה שבגללה חברתו לואיז (אמנדה סייפריד) עוזבת אותו.
אל העיירה מגיעה אנה (שרליז ת'רון), אשתו של הפושע הידוע והאכזרי קלינץ' לת'רווד (ליאם ניסן). אלברט ימצא חן בעיניה, והיא תנסה ללמד אותו כמה שיעורים במיומנויות גבריות שהן כה נדרשות בתקופה ובמקום זה. כשהגיבור מתעסק עם אשתו של פושע, די ברור מה יהיה מבחן הגבריות שיצפה לו בסוף הסרט.
מול הזוג שנידון להיות ביחד מוצג בחיר לבה החדש של לואיז, פוי (ניל פטריק האריס) המהודר במראהו ודוחה באופיו, בעל חנות לצרכי שפמים העיירה. כמו כן צמד חבריו הטובים של אלברט - אדוארד התמים (ג'ובאני רביסי) המחכה ליום שבו ארוסתו רות (שרה סילברמן) תסכים לשכב איתו, בעודה ממשיכה בעבודתה כזונה הפופולרית של העיירה.
"מיליון דרכים" מקרטע במעבר בין שתי פאזות: הפרודיה הז'אנרית הפרועה (הכוללת, כמובן, בדיחות פלוצים ושלשולים) והממד הרומנטי הקיים בסרט. הכוונה אינה רק לרומנטיקה שבין גבר לאישה, אלא לאופי הרומנטי של הז'אנר בצורתו הקלאסית.
על רקע כותרות הפתיחה מוצגים נופיו המדבריים של ה"מוניומנט ואלי" באריזונה - אותו טבע פראי בו צילם במאי המערבונים הגדול ג'ון פורד כמה מסרטיו הידועים ביותר. המוזיקה הסימפונית של ג'ואל מק'נילי, מושפעת מזו של מערבונים הקלאסיים - כמו של ג'רום מורוס ב"ארץ הגדולה" (1958) או זו של אלפרד ניומן ל"כיצד נכבש המערב" (1963). מוזיקה גדולה, נמרצת, המכניסה אותנו לעולם הבדיוני בתנופה של הרפתקה, שהסרט לא מצליח לממש.
מרבית הזמן שולטת בו הרוח המתחכמת של פרספקטיבת הגיבור,
בטריטוריה המוגבלת בעיקרה לעיירה. גם התנופה הרגשית הרומנטית לא מצליחה לעבוד. שרליז ת'רון סימפטית, אך הדמות שלה אינה כתובה היטב, והופכת מאישה עצמאית לנספח פאסיבי בחלקו האחרון של הסרט. אין כאן שום דבר שמזכיר את ההומור הפרוע שהיה ב"אוכפים לוהטים" עם דמותה הבלתי נשכחת של לילי פון-שטופ (מדלן קאהן בחיקוי ברוטאלי של מרלן דיטריך).
יש בדיחות ספורות שעובדות. הצופים בסדרות של מקפרלן צפויים לזהות מעברים מהסוג החביב עליהם גם כאן, אבל הטון הלא אחיד משבש הן את הרגש והן את ההומור. חולשות אלו מודגשות עוד יותר בגלל אורכו המופרז של הסרט (116 דק'). נאלץ, אם כן, להתאזר בסבלנות עד 2015, להגעת החלק השני של "טד".
