משרוע לילה: ראיתי היפסטרים מלבנון

להקת האינדי הלבנונית נולדה בין כותליה של האוניברסיטה האמריקנית של ביירות ב-2008 וכיום מונה חמישה חברים. עד כה הוציאו יחד שלושה אלבומים והיו ללהקה הערבית הראשונה שזכתה להופיע על שער המגזין Rolling Stone (גרסת המזרח התיכון), שאף הכתיר אותם כחוד החנית של המוזיקה הערבית האלטרנטיבית - ובל נשכח כי ביירות, על אף שהיא מכונה "פריז של המזרח התיכון" בשל סצנת חיי הלילה, המוזיקה והאמנות שבה - עדיין שוכנת במרכזה של מדינה משוסעת ממאבקים בין נוצרים למוסלמים, חילונים וסלפים, סונים ושיעים. העובדה שלהקה בעלת מסרים חתרניים כאלה, הקוראת תיגר על מוסכמות החברה ובראשה זמר הומוסקסואל מוצהר מצליחה שם ובעולם הערבי כולו - אינה דבר מובן מאליו.

הצלחתה של משרוע לילה פרצה מזמן את גבולות העולם הערבי ובמאי האחרון יצאו חברי הלהקה לסיבוב הופעות אירופאי, סיבוב הכולל בין היתר את פריז, לונדון ואמסטרדם. רצה הגורל ובזמן שהותי הקצרה באירופה תוכננו ללהקה שתי הופעות בפריז, ואם דוחק בי הגורל ללכת להופעה אז מי אני שאומר לו לא?

אז הזמנו, בן זוגי ואני, כרטיסים להופעה. אבל ביחד עם ההתרגשות ולמרות שאיננו אנשים חרדתיים מטבענו - בדרך להופעה התחלנו לדבר באנגלית. אולי זה קשור בתודעה קולקטיבית נרדפת או אולי בגלל שלהיות צמד ישראלים בתוך קהל ערבי, במיוחד לאור גילויי האנטישמיות האחרונים באירופה, אינו רעיון מלבב במיוחד - תפרנו סיפור כיסוי ועבדנו על מבטא.

אממה, כשנכנסנו לאולם גילינו, לבושתנו,שבמקום להיכנס לעולם דמוי הפגנה בבילעין נכנסו לתוך אולם שכולו היפסטרים שמחים, מסבירי פנים ולבושים במיטב פריטי שנות השישים שכמו נשמרו רק עבורם בחנויות הוינטאג' של פריז. במרכז הבמה, לבוש בטייטס בוהקים וגופייה מעור שחור, זימר, פיזז, עשה שרירים ועפעף לו הסולן חאמד סינו. מצדדיו ומאחוריו עמדו ארבעת חברי הלהקה וביחד הם יצרו מוזיקה יפה ומלטפת שגרמה לנוכחים להזיז את עכוזיהם ולי להיאנח בהקלה.

שמחים ומסבירי פנים

חלקה הראשון של ההופעה הורכב משיריהם הרגועים יותר של משרוע לילה, בין היתר Imm el-Jacket ו-Fasatenen הנפלאים, ונחתם באחד משיריה הראשונים, היפים, ומעוררי המחלקות sham el-yasmine ("הרח את היסמין"), המספר את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של שני גברים שאחד מהם, מכורח נסיבות החיים, נוטש את השני כדי להקים בית שנתפס כנורמטיבי. כדי שהקהל חלילה לא ישכח שהוא נמצא באירוע אנדר-גראונד מן המניין, זנח חאמד לעתים את המיקרופון ועבר לשיר את מילותיו לתוך מגאפון, שהשתלב נפלא עם צלילי הכינור ותוף המרים שנותנים למשרוע לילה את צלילם הייחודי והנוגה.

בעת ההפסקה, אותה הצדיק חאמד בכך שהוא פשוט מת מחום בתוך גופיית העור הצמודה וחייב להחליף למשהו קצת יותר קליל ונוח, נשמרה האווירה הודות למוזיקה ערבית שעושה חשק לענטוזים ולבקלאווה. מצאתי זמן לפטפט עם שכנותיי לריקודים, האחת עונדת שעון המעוטר בדגל לבנון ולשנייה קעקוע עם הכיתוב "המהפכה שלי" בערבית. שתיהן סיפרו כי הן שומעות במשרוע לילה את קולן, קול המבקש להשתחרר מכבליו החונקים של המשטר. הבחורה המקועקעת העונה לשם מאנאל, היא בת 22 מכפר בדרום לבנון וסיפרה כי משרוע לילה מעניקים לה, כמו לרוב חבריה ומכריה, השראה ותקווה. לשאלותיי היא ענתה כי מבחינתה משרוע לילה הם להקה ערבית-מודרנית ולא להקה ערבית-מערבית וכי לא, הם לא מפחדים להיות מי שהם ולהתגאות במה שהם מייצגים.

להקה ערבית מודרנית, לא מערבית(צילום: אלבום פרטי)

כשחזרו משרוע לילה לחלק השני התחיל הכיף האמיתי. הופעת האורח של הזמרת המרוקאית-צרפתייה, הינדי זוהרה, הקפיצה את כולם ונראה היה שחדוות הריקוד שלה וניפוח השרירים של חאמד סוחפים איתם את הקהל כולו, שרקד לצלילי סלסוליהם כמו נחש המתפתל לצליליו של חליל. סלסולים מסוימים אף הגיעו במפתיע, ופתאום הבנתי שאוזניי עדות לביצוע בערבית לשיר Toxic של בריטני ספירס. בריטני! בערבית! מדהים.

ביצוע מעולה נוסף היה לשיר Ne me quitte pas של ז'אק ברל, אותו זמזמו כולם עם ניצוצות

 בעיניים. ולבסוף, כמו להזכיר לכולם על מי ועל מה ועבור מי הם באמת שרים, ביצעו משרוע לילה את Lel Watan ("המולדת"), אחד משירי הדגל של אלבומם האחרון.

"ישראלית, לבנונית ובחורה עם חיג'אב הלכו להופעה", הכי התחלה של בדיחה, אבל זה קרה במציאות שהיתה הרבה יותר אופטימית מהאופן שבו אנו רגילים לתפוס אותה. לטעון כי משרוע לילה מייצגים עולם ערבי ליברלי ומתקדם היא אולי טענה חזקה מדי - חברי הלהקה עצמם ציינו לא פעם כי אין הם מייצגים אף אחד מלבדם - אך הקול שהם משמיעים הוא בהחלט אותו קול שמתעמעם ואף מושתק בבליל קולות המריבה של המזרח התיכון.