"חרם משאיר צלקות שנגררות כל החיים"

נאוה מקמל עתיר היא אחת הסופרות הנמרצות בשדה הספרות הישראלית העכשווית. היא התפרסמה כסופרת לילדים ונוער, קצרה תהילה כסופרת למבוגרים, וגם המחזות שכתבה זוכים להצלחה. כשהיא לא כותבת, היא חורשת את הארץ לרוחבה ולאורכה כאורחת במפגשי סופרים.

המפגשים הללו אמנם מרחיקים אותה משולחן הכתיבה, אך מספקים לה מזון להשראה וכר פורה לדמיון, ועשויים אפילו להביא לעולם יצירות חדשות. כך פגשה את מקור השראה לספרה החדש לילדים "קיסר השכונה".

"לפני כמה שנים הגעתי להרצאה בבית ספר" ,היא מתחילה את סיפורה. "כבר בכניסה, ליד השער, חיכה לי ילד מכיתה ב' עם המון נמשים וקוצים על כל הראש. במבט רציני הוא אמר לי: 'את יודעת שמאוד התפלאתי כשהמורה אמרה שתבואי, הרי כל הסופרים והמשוררים החשובים כבר מתו. ביאליק מת. לאה גולדברג מתה. אפילו נעמי שמר כבר מתה'. אמרתי לו שאני בינתיים עוד חיה והתחלנו לדבר.

"תוך חמש דקות הוא סיפר לי את כל סיפור חייו. הוא סיפר שהוא בן שמונה וחצי, שלאמא שלו יש חנות נעליים ושאין לו אחים אבל היה לו אבא עד התאונה. עכשיו כבר אין לו. הוא אמר שלא פשוט לגדל אמא דאגנית ככה לבד. ממש במילים האלה הוא דיבר. הוא אמר גם שאם היה לו כלב, היה יכול להיות יותר טוב, רק שאמא לא מרשה כלב כי אין לה זמן לטפל בו והיא בכלל פוחדת מכלבים. אחר כך היה צלצול, והוא מיהר ללכת. כשנגמר המפגש חזרתי הביתה עם הילד שנכנס לי ללב".

"חרם זה כמו מחלה מדבקת"

מקמל עתיר לא יכלה לאפשר לרושם שהותיר עליה הילד להתפוגג, והיא מיהרה לכתוב עליו סיפור קצר, שהתפרסם. שש שנים מאוחר יותר היא הגיעה למפגש סופרים בחטיבת ביניים. להפתעתה, בכניסה חיכה לה אותו ילד עם נמשים וקוצים. "איזה קטע", הוא אמר לה, "ראינו אותך בכיתה ב' ועכשיו אנחנו בכיתה ח' ואת שוב חיה", וחייך. מקמל עתיר זיהתה אותו מיד ואמרה לו שהיא זוכרת אותו ושאפילו כתבה עליו סיפור. הוא מצידו אמר שהוא יודע ושהמורה אפילו הקריאה בכיתה את הסיפור, והוא ידע שזה עליו, אבל החברים לא ידעו והוא לא סיפר והוא מצטער על כך, כי יכול היה להיות סלב.

"שנינו הסכמנו שעכשיו מאוחר מדי לספר", ממשיכה מקמל-עתיר. "ואז שאלתי אותו מה שלומו. הוא ענה 'בסדר' ומהדרך בה אמר הבנתי שזה אומר ששלומו בעצם גרוע מאוד. ניגנתי על חברותנו הקדמונית וניסיתי לדלות ממנו מה קרה. בסוף הוא אמר שלא היה קל כי עשו עליו חרם, ובעצם עדיין עושים. לדבריו זה נמשך כבר שבועיים וחצי אבל היום בשתים עשרה וחצי זה ייגמר. הצטערתי שלא אהיה שם בשעה שתים עשרה וחצי והיו לי עוד שאלות לשאול, אבל אז היה צלצול וילדים החלו להיכנס ולא יכולנו לדבר עוד. הוא רק עוד אמר לי שחרם זה כמו מחלה מדבקת, מתחילים מאחד וכל היתר נדבקים".

כשילד לא נכנס ל"תבנית"

כשחזרה הביתה החלה העלילה של "קיסר השכונה" לרקום עור וגידים. הספר, שיצא לאחרונה לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות", מבוסס על מחזה אותו כתבה מקמל-עתיר לפסטיבל חיפה. לשאלה מדוע החלה בכתיבת מחזה היא עונה כי מדובר במקריות. "באותה תקופה התחילו לאסוף חומרים לפסטיבל חיפה. פנו אליי ושאלו אם יש לי משהו מתאים. עניתי שאני במהלך כתיבה ונראה מה יהיה". בסופו של דבר זכה השחקן בפרס המצטיין בפסטיבל חיפה.

"כשהגעתי להצגת הבכורה ניגשה אליי אמא ושאלה אותי מתי הספר יצא לאור. אמרתי לה שאין ספר, אז היא אמרה 'יש לי ילד שהוא בכתה ב'. הוא צריך את הספר הזה'. הדברים שלה דרבנו אותי. והנה, עכשיו גם הספר יצא לאור".

"קיסר השכונה" מספר על גד, ילד בכיתה ו', בן יחיד לאב שנהרג במהלך שירותו המבצעי ביחידה סודית במשטרה, ולאמא בעלת חנות נעליים. את רוב שעות אחר הצהרים מבלה גד לבדו, בסלון ביתו, בתוך אוהל האינדיאנים שהקים כחלק מעולם דמיוני שבו הוא הצ'יף החכם והחזק והטוב.

הסיפור מתחיל כשבן כתתו ושכנו מקבל כלב ומאפשר לכל ילדי השכונה לקחת אותו לטיול. לכולם, חוץ מאשר לגד, בגלל שהוא מגדל את עצמו לבד ואי אפשר, לדבריו, לסמוך עליו שיטפל כראוי בגור. גד, שחולם לגדל בעצמו כלב, נאלץ לחיות ליד החלום מבלי שיוכל לגעת בו.

יום אחד גד רואה משהו שאינו צריך לראות, ומשם העלילה מתפתחת ובוחנת נושאים כמו חברות, לחץ חברתי, התמודדות עם שונות, שמירה על סודות וכמובן חרם ונידוי חברתי. "הילדים לא נגד גד", מבהירה מקמל-עתיר, "הם בעד קיסר, הכלב. זה לא מתוך רוע. הילדים פשוט לא מבינים את גד. הוא לא נכנס לתבניות שהם מכירים".

למקמל-עתיר חשוב מאד להבהיר כי בספר הזה אין "טובים" או "רעים". הדמויות מורכבות וכל קורא יכול להזדהות עם יותר מדמות אחת.

"חרם הוא אחד החוליים הגדולים של חברת הילדים"

נושא החרם אינו זר למקמל-עתיר, והיא כבר עסקה בו בספרים קודמים שלה. לרוב הספרים מסופרים מנקודת המבט של הילד או הילדה המוחרמים, אבל ב"קיסר השכונה" היא נכנסה גם לעורם של הילדים המנהיגים את החרם, וגם לאלו שיושבים על הגדר ואינם מביעים עמדה לטובת הילד המוחרם מחשש פן יוחרמו גם הם.

"היה לי חשוב להבהיר שגם הילדה שמארגנת הולכת רחוק מדי ולא יודעת להחזיר את הגלגל אחורה",

מסבירה מקמל-עתיר. "נזכרתי כי באחת ההרצאות שערכתי ניגשה אליי מורה עם דמעות בעיניים ואמרה שהיא הייתה הילדה המחרימה, זו שעשתה רע לאחרים, והיא חיה עם עצמה רע מאוד. 'מיום שנולדו לי הילדים, פתאום הבנתי איזה סבל גרמתי', היא אמרה. חרם הוא אחד החוליים הגדולים של חברת הילדים. הוא משאיר צלקות שנגררות כל החיים".

-למרות שהספר עדכני, אין בו שום התייחסות לאמצעים אלקטרונים ורשתות חברתיות, המהוות קרקע פוריה לסכסוכים חברתיים וחרמות אצל הילדים של היום. מדוע?

"בכוונה ניקיתי את הסיפור מאינטרנט ופייסבוק. זה היה כמו ללכת לחומרים הבסיסיים של הלחם האחיד של פעם, עיסה בסיסית שהיא הבסיס לכל. לכן גם לקחתי את גד לסלון ויצרנו מאהל של אינדיאנים, שגם הוא משחק לא עכשווי. כותבים היום המון על וואטסאפ ואני רציתי כעסים ועלבון מהמקום הכי בסיסי שיכולים להתחבר אליו, ילדים מכל הגילאים ומכל המקומות.

"היו פעמים שכמעט החליק לי איזה טלפון לתוך הסיפור, אבל חזרתי ונפרדתי מזה. רציתי סיפור עם טעם של פעם. משהו ריאליסטי. גם האיורים בספר מזכירים את הציורים של פעם, שאהבתי בספרים של ילדותי. יש קסם בלחזור אחורה. ראיתי את זה בהתלהבות של אנשים מ'אות מאבשלום'. רוב הספרים שלי מאוד עכשוויים. 'קיסר השכונה' הוא יחיד ומיוחד מהבחינה הזו".