"זה מפלצתי, אבל חייבים לדבר על זה"

ביציאה מאולם הסינמטק בשדרות ניגשה אל הבמאית קרן ידעיה אישה לא מוכרת. היא לחצה את ידה בהתרגשות. בקול רועד הציגה את עצמה. עבור ליזה ניקולאוצ'יק, מנכ"לית מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה במינית בדרום, מה שנראה על המסך לפני דקות ספורות הוא יומיום מסויט.

"הרחק מהיעדרו", סרטה החדש של ידעיה שעוסק בגילוי עריות, הציג אמש בטרום בכורה ישראלית בפסטיבל קולנוע דרום. זהו סרט דחוס, אפל, חונק ומאתגר, שעוסק בתופעה מושתקת ודורש מהצופה עצבים חזקים. ידעיה נותנת פנים וקול לסטטיסטיקה ולקשר השתיקה סביב נושא טאבו. היא מרימה את הפרגוד, חושפת גיהנום שמתרחש בחדרי חדרים גם של בתים לכאורה נורמטיביים, ומאלצת את הצופה להביט לתוכו בניגוד לרצונו, ובלי יכולת להסיט את המבט.

ידעיה אמש בשדרות. "זו לא סטטיסטיקה"(צילום: לירון בוזגלו)

"זו לא סטטיסטיקה, את יודעת. רק היום הגיעו אלינו ארבעה מקרים של גילוי עריות", אומרת ניקולאוצ'יק. "מה שרואים על המסך זה אחד לאחד. ככה זה נראה". ידעיה לא עושה הנחות, לא מייפה את המציאות, לא מאפרת את הדמויות, לא משחררת או מקלה על הצפייה. זה קולנוע ריאליסטי שנותן לשחקנים חופש פעולה ויוצר בכך תחושה של תיעוד. התקריבים חודרים את העור, חופרים בגוף ובנשמה. זה לא סרט של שחור ולבן, ושטח ההפקר האפור שהוא מציג אכזרי, מבלבל ובלתי נסבל.

צחי גראד ומעיין תורג'מן, במפגן פנומנלי של משחק שלרגע אינו מרגיש כמשחק, הם אב ובת שמנהלים מערכת יחסים זוגית לכל דבר. משפחה חד הורית "רגילה", ממעמד הביניים ובלי נסיבות חיים מקלות. היא אוהבת אותו. הוא זקוק לה ומשתמש בה כמו נרקומן בסם. היא חפץ, כלי שרת דומם ושותק. הוא שליט יחיד מדכא, משתיק ומכניע. מערכת היחסים שכוללת זיונים גם בכוח, אלימות, טרור והשפלה, מגדירה אותה. היא מצייתת לחוקיה, לכודה בעולם המעוות והסגור שבנה סביבה, היחיד שמוכר לה. זה קיים ומתרחש בכל מקום, גם אצלכם בשכונה.

גיהנום מאחורי תריסים מוגפים(צילום: לורן ברונה)

"אני תמיד מרגישה צורך להתנצל על הסרטים שאני עושה ובכל פעם מחדש אני נחרדת מכמה אני דורשת מהקהל, אבל אני באמת לא חושבת שאפשר לעשות סרט על גילוי עריות עם אתנחתאות קומיות", אומרת ידעיה. "אי אפשר לצבוע מערכת יחסים מתעללת בבהיר ואם רוצים להבין באמת איך זה נראה, זו הדרך היחידה שאני מכירה. יותר קל ומפתה לעשות סרטים שהם Croud Pleasers. קשה להסביר לאנשים מה עומד מאחורי החיוך, ההסכמה והשתיקה של קורבנות. אני מנצלת במודע את הזכות שניתנה לי כדי לעשות סרטים שאומרים משהו. אני לא יודעת אחרת. אני מאד מקווה שהסרט הזה ימצא את מקומו כי כשהמספרים מדברים על ילד אחד מתוך חמישה שסובל מגילוי עריות או אלימות, זו שאלה של חיים ומוות. לסרט הזה יש תפקיד רציני והוא זקוק לאהבה".

מעיין תורג'מן. רחוב ממני יש עולם שלם שלא מצליח לעבור את היום(צילום: לורן ברונה)

הסרט, המבוסס על רומן מאת שז שיצא לאור לפני כשלוש שנים, הוקרן בבכורה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן ועורר תגובות מעורבות. מנהלי הפסטיבל, כך לדבריה של ידעיה, בחרו שלא לכלול את הסרט בתחרות על דקל הזהב על מנת להגן עליו מחצי הביקורת. "זו היתה אכזבה גדולה כי ציפיתי שפסטיבל כמו קאן ייתן יותר מקום לקולנוע ביקורתי. אבל אז אמרה לי חברה: או שאת חתרנית, רדיקלית וחריפה, או שאת בעניין של שטיחים אדומים וכיבודים. במידה מסוימת 'אור' היה גם וגם, אבל בסרט החדש אני חושבת שהלכתי רחוק ואני שלמה עם זה", היא אומרת. "צריכים לדבר על זה: על מערכת חינוך שמעדיפה ללמד תנ"ך מלהציל חיים, ועל חברה שמעלימה עין ובעצם השתיקה משתפת פעולה. אני באמת מאמינה שהסרט הזה יכול להציל חיים".

יעל אבקסיס: צריך לצעוק את זה(צילום: לורן ברונה)

את הסרט נושאת על כתפיה מעיין תורג'מן, בוגרת הסטודיו של יורם לוינשטיין ושחקנית בתיאטרון באר שבע. קשה להאמין אבל הסרט של ידעיה מסמן את טבילת האש שלה בקולנוע, והיא שורפת את המסך. "לא יכולתי לסרב לזה", אומרת תורג'מן, "קראתי את התסריט וזה החזיר אותי לחוויה שעברתי כשצפיתי בסרט 'אור' של קרן. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שרחוק ממני יש עולם שלם של אנשים שלא מצליחים לעבור את היום. פתאום קלטתי כמה אנחנו עיוורים לדברים שמתרחשים מתחת לאף. בסרט שלנו זה עוד יותר מטריד כי לא מדובר במשפחת מצוקה בשוליים, אלא במשפחה רגילה".

ידעיה בחרה במודע להציף שאלות מורכבות שקשורות בתלות הקורבן בתוקף, וזה קשה מנשוא. בלתי אפשרי לתפוס את התלות בתוקף והמשיכה אליו, קשה להבין את טיב האהבה ואת החוטים השקופים שמחזירים את הבת שוב ושוב למעגל האימה שהפך להרגל. בלתי נסבלת התחושה המבלבלת שמדובר לכאורה בבחירה חופשית, שכן הקורבן אינו ילד חסר ישע אלא אישה בוגרת שכמו מקבלת על עצמה את הדין. "ילדים אוהבים את ההורים שלהם, זו אקסיומה", אומרת תורג'מן. "כשילד גדל למציאות כזו ואומרים לו שזה נורמלי, זה כל מה שהוא מכיר. הוא לא יודע שזה לא בסדר ושהגבול הזה שנפרץ לא נורמלי. זה ממכר לחזור למוכר ולכן כל כך קשה להשתחרר מזה".