יום כיפור היה שם, לא שבת
"זמן קצר לפני כניסת השבת, שלח מאן-דהוא בקשה דחופה: האם נשארו למישהו חלות מיותרות? זמן קצר לאחר מכן, התמלא הבית באוכל, ניסיונות לחבק דרך תבנית גדושה. משהו שאפשר לעשות, במקום לעמוד נרפים אל מול הרעה שהתמקמה ליד הבית". טלי פרקש עברה שבת ללא מנוחה באלעד
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בשלב הזה, איש עדיין לא שיער שהפצצה שניחתה על ראשינו, נפלה קרוב לבית, קרוב מאוד. תוך זמן קצר נודע שיש חטוף שלישי, והטלפון הוצף בסימני שאלה שהפכו היסטריים מרגע לרגע. ותמונות של קציני צבא גודשים את העיר, ושיירת של ניידות שידור חמושות במיקרופונים, שהבהירו שהפצע הוא מקומי ומדמם. קרוב לעין, קרוב ללב.
קראו עוד בערוץ יהדות:
סירי חמין נשרפו, נקיונות שישי נזנחו, מכשירי הסלולר "הטרייפים", בדרך כלל, הפכו לאמצעי מבוקש בעיר החרדית שלי. מקלטי הרדיו שאמורים לעבור בשעת כמעט-בין-ערביים של יום שישי "להשתק", רעמו בעוז מכל חלון. כולם רצו רק לדעת: מה קרה לאייל יפרח וחבריו?
לעשות, במקום לעמוד נרפים
זמן קצר לפני כניסת השבת, כשהטירוף התקשורתי "הוגלה" אל הכניסה לעיר שומרת השבת, שלח מאן-דהוא בקשה דחופה: האם נשארו למישהו חלות מיותרות, לטובת המשפחה? חמש דקות לאחר מכן, התמלא הבית באוכל ושתייה שהגיעו מכל קצוות העיר. ניסיונות לנחם ולחבק דרך תבנית גדושה בכל טוב. משהו שאפשר לעשות, במקום לעמוד נרפים וחסרי אונים, אל מול הרעה שהתמקמה לה ליד הבית.
כך קיבלתי את השבת, באווירה המהוססת הזאת של חוסר הוודאות. מרפה ומנסה לכמה רגעים להעמיד פנים שבפעם הראשונה בחיי, אני לא מתה להדליק את הסלולארי, רק כדי לדעת אם תבוא איזושהי בשורה חיובית שתמוגג את המועקה הציבורית שהתפשטה סביבי כמו מגפה. מנסה להחזיק את עצמי שלא ללכת שלושה רחובות מביתי שלי, לראות השבו בנים אל עירם.
בינתיים, בבית הכנסת נמהל "לכה דודי" ב"יענך ביום צרה". האווירה נוגה, מאכלת, כל אפיזודה מחויכת סביב שולחן השבת, נקטעת וזיכרונם של שלושה נוכחים ונפקדים צף ועולה. סעודת ליל השבת מסתיימת כשהמבוגרים שבים בחלקם אל בית הכנסת, לסבב תפילות נוסף.
יום כיפור היה שם
בבית משפחת יפרח נערכו התפילות במתכונת מצומצמת, בתוך הבית, מטעמי ביטחון. אל שולחן השבת היסבו קציני צבא ומשטרה ל"שבת של אמונה ושל תפילות", כפי שסיפר לי אבי רווח, גבאי בית הכנסת שבו מתפללת המשפחה. את הלילה הארוך והלבן עשו הקצינים המסורים שלא עזבו את הבית ולו לרגע, בנמנום קל וחפוז על כיסאות בחצר.
בשבת בבוקר פתח אוריה, אביו של אייל, את ארון הקודש. יום כיפור היה שם, לא שבת. גם בבית הכנסת שלנו, כמו בכל היכל תפילה בעיר, כוסו העיניים בדוק של לחות, על אף האיסור, וקול החזן נשבר פעמיים כשערך "מי שברך" לשלושת הילדים, בנעימת "המקום ירחם עליהם".
השמועות על מה שקורה "במרכז העצבים", שלושה רחובות ממני, מגיעות טיפין-טיפין. כל שבר מידע נאסף כשלל יקר מפז. כוחות הביטחון שגודשים את הבית עדיין שם, ומלבד בני משפחה וחברים ספורים, לא הותרה הכניסה אל הבית. אך זרם התושבים לא פסק, ותפילת ערבית נערכה, בסופו של דבר, באופן ספונטני ברחוב הסמוך.
שלושה כוכבים, והתקשורת שהמתינה בכניסה לעיר חזרה, בכוחות מתוגברים. מכשירי הסלולר שבו לפעילות מלאה. כרוזים קראו לתושבי העיר להתאסף בהמוניהם לעצרת תפילה. ועוד אחת, ועוד. שבת שלום לא הייתה, הלוואי ולפחות שיהא זה שבוע טוב.
אם גם אתם רוצים להתפלל לשחרורם המהיר של יעקב נפתלי בן רחל (פרנקל), גיל עד מיכאל בן בת גלים (שעאר) ואייל בן איריס תשורה (יפרח), ולהצלחת כוחות הביטחון - קראו את הפרקים הבאים בספר תהלים: י"ג, כ', קכ"א, ק"ל-קמ"ה.
