זולגות הדמעות מעצמן
לאחר 17 שנים של מבט קפוא, טים דאנקן, השחקן הגדול בדורנו, גרם לנו לבכות. רק שלא יפרוש, לא ברגע בו למדנו להתאהב בקפטן של "ספרס 2014", האלופה הכי ייחודית בהיסטוריה. אלופה בה ה-MVP האמיתי של הסדרה הוא בכלל לא שחקן. שרון דוידוביץ' מסכם אליפות מרגשת ומוריד את הכובע, דווקא עכשיו, בפני לברון ג'יימס
כבר חשבתי שלעולם לא אוכל עוד לבכות בגלל ספורטאי. ואז הגיע טים דאנקן. דווקא טים דאנקן. האיש עם המבט הכי קפוא בתולדות ה-NBA. חידה מהלכת בת 17 שנה, נטולת כל רגש או אמוציות.
- מונדיאל 2014 - כל הדיווחים מברזיל בעמוד המיוחד של ynet ספורט
- עוד כתבות של שרון דוידוביץ'
שניות בודדות לאחר ה-87:104 וה-1:4 המוחץ של סן אנטוניו על מיאמי בסדרת גמר ה-NBA בדרך לאליפות חמישית בתולדות המועדון, טים דאנקן גרם לי להזיל דמעה. ואז עוד אחת, ועוד אחת. אחריהן באו עוד שש או שבע בערך. וזהו.
דאנקן החזיק על ידיו את שני ילדיו וחיבק אותם חזק. המצלמה הראתה את הבן הקטן לוחש לאביו בגובה 211 ס"מ - "אבא, אני אוהב אותך". ובפעם הראשונה בקריירה שלו, העיניים של הסלע היציב והבלתי ניתן לערעור הזה, האיש שנדמה היה כי יחייך אליכם רק אם תצמידו לו אקדח לרקה - התמלאו במי מלח.
זה קל מדי להתאהב בחיוך של מג'יק ג'ונסון, ללכת שבי אחר הכריזמה של מייקל ג'ורדן, או להתחבר למוחצנות ולשואו של סופרסטארים גדולים מהחיים כמו שאקיל, קובי ולברון – הקושי האמיתי שלכם יהיה להתאהב בטים דאנקן. השחקן הגדול בדורנו, הדור שאחרי ג'ורדן. אישיות הספורט הראשונה שהייתם רוצים שהילדים שלכם יגדלו עליה.
כי יותר מכל בלבול שכל סטטיסטי, כל קביעה היסטורית או מסקנה ספורטיבית בתום עונה ארוכה ובלתי נשכחת - אנא, קחו עמכם להמשך חייכם את התמונה הקטנה הזו. תמונה של אדם ענק, ספורטאי שמאגד בתוכו את מלוא כובד המשקל של משמעות המילה הזו, ברגע מרגש ומצמרר של אנושיות. רגע פשוט.
רק אל תפרוש. בבקשה אל תפרוש. לא בדיוק כשלמדנו איך לאהוב אותך.
מהגדולות בהיסטוריה
אם גמר 2013 ייזכר כאחד הצמודים אי פעם, הגמר של 2014 יירשם כחד צדדי בהיסטוריה. 4 ניצחונות ביתרון של 15 נק' ומעלה, יתרון כולל של 70 נק', הפרש ממוצע של 18 נק'. אלמלא ההופעה ההרואית של לברון ג'יימס במשחק מספר 2, זה היה מסתיים ב-0:4 חלק ומוצדק.
לכל זה תוסיפו עונה של 20-62 בצד מערבי חזק מאין כמוהו. תבלו את זה עם יתרון מצטבר בפלייאוף של 214 נקודות (הכי גדול בהיסטוריה), קשטו עם ניצחונות מרשימים על קבוצות חזקות ואיכותיות כמו דאלאס, פורטלנד וכמובן אוקלהומה סיטי וה-MVP, קנחו עם הכנעה מוחצת של פיינליסטית ארבע השנים האחרונות – וקיבלתם קבוצה שמתמודדת בכבוד על תואר הקבוצה הגדולה בכל הזמנים. לצד הכותרות של "לייקרס 72", "פילדלפיה 83", "בוסטון 86" ו-"שיקגו 96" - אתם יכולם בקלות להוסיף "סן אנטוניו 2014".
רק שבניגוד לתחרות הצמודה שם, יש תואר אחד בו אין לה כלל יריבות – האלופה הכי ייחודית. אלופה בה הקלע המוביל רושם 17.4 נקודות בלבד, הכמות הנמוכה ביותר לקלע מוביל אצל אלופה לפחות ב-32 השנה אחרונות. אלופה בה ילד בן 22, קוואי לאונרד, זוכה בתואר ה-MVP והופך לראשון מאז צ'אנסי בילאפס ב-2004 עם דטרויט, שזוכה בתואר למרות שאפילו לא נבחר לאולסטאר.
אליפות ייחודית בה שחקן כמו פאטי מילס, האיש ה-8-9 ברוטציה של סן אנטוניו, קולע במשחק החמישי והמכריע 17 נקודות, יותר ממה שקלע מריו צ'אלמרס, הרכז הפותח והמוביל של האלופה היוצאת, בכל הסדרה. אלופה עם מספר השחקנים הזרים הגדול אי פעם (8), שעם דגלי המדינות שלהם על הכתפיים, הפכו את טקס הענקת הגביע לשחזור טקס פתיחת המונדיאל.
אליפות של מועדון בלי אגו, בליגה של אגו-מניאקים. אליפות של קבוצה.
MOST VALUBALE POPOVICH
גרג פופוביץ' הוא אדם ציני. הומור בריטי מעורבב עם שחצנות אמריקנית. אבל אפילו הציניות הגדולה הזו התאדתה לה באוויר האולם, ברגע שהתיישב על הספסל, הביט על הרצפה ותפס את ראשו, רק כדי לקחת לעצמו רגע אחד קטן, על מנת להבין את הגדולה בה הוא ושחקניו נמצאים כעת. "בספורט לא מגיע לך כלום", אמר בסיום לתקשורת עם 0 אחוז ציניות ו-100 אחוז אמת, "אתה פשוט יוצא לשם ומנצח".
פעם, ב-1969, הליגה העניקה באופן חד פעמי את תואר השחקן המצטיין של הגמר לכוכב הקבוצה המפסידה, ג'רי ווסט. גם הפעם הליגה הייתה צריכה לחרוג ממנהגה ולהעניק את ה-MVP למאמן – MOST VALUBLE POPOVICH. המאמן שזכה בטבעת חמישית וחולק כעת מקום שלישי בהיסטוריה עם שמות כמו פט ריילי וג'ון קונדלה, החזיר את הכדורסל 120 שנה לאחור, במובן הטוב של המילה.
פופוביץ' החזיר את הענף ליסודות שלו, למשחק הקבוצתי שמתבסס לא רק על הנעת כדור, אלא גם על תנועה ללא כדור. על שיתוף פעולה ועל הבנת המושג "קבוצתיות". הדרך לשם הייתה מלווה ככל הנראה באינספור צרחות ועצבים באימונים, אבל זה הסתכם בשיטה בה כל שחקן יודע שאסור לו לעמוד במקום, אחרת הוא יחטוף בראש מהפופ.
היו כבר שהגדירו את סן אנטוניו של 2013-14 כטיקי טקה של הכדורסל או ה"טוטאל בסקטבול". אבל זה היה בסך הכל כדורסל פשוט ונכון, עם ניהול משחק מבריק. כזה בו גם בגיל 38 וחלוקת דקות נכונה, דאנקן יכול עדיין להישאר לפקטור משמעותי, כזה בו בוריס דיאו, שחקן שנזרק משארלוט בובקטס פעם, הופך למפלצת על סף הטריפל דאבל.
סיכוי גדול שגם אם אתם הייתם הולכים לשחק תחת גרג פופוביץ', הייתם הופכים לשחקנים איכותיים.
זה לא הסוף, תיכף תבוא התחלה חדשה
המאזן של מייקל ג'ורדן בסדרות גמר הוא 0-6. של לברון רק 3-2. מייקל ג'ורדן הפסיד רק פעם אחת בקריירה שלו בהפרש גדול מ-15 נקודות בסדרת גמר. ללברון זה קרה 4 פעמים רק בסדרה הזו.
אז אחרי שהוצאנו את זה ושחררנו את עצמנו מההצקות ההיסטוריות של המקטרגים, אפשר לדבר לעניין – לברון ג'יימס נתן הופעה הירואית בגמר הזה. הוא נלחם לבדו, כשמאחוריו קבוצה עייפה, מותשת ומוכנעת, מול סגל שלם ומשומן. הוא עשה הכל מהכל כולל 17 נקודות ורבע ראשון מדהים, כשלרגע היה נדמה שמיאמי באמת תוכל לנצח את המשחק.
אבל זה היה בלתי אפשרי, כשדוויין ווייד נראה כמו הצל של עצמו עם עוד משחק נפל (11 נק' ו-4 מ-12 מהשדה), כשאקס פקטור כמו ריי אלן רושם 5 נקודות כשבעצם אין אף אחד שיעזור לו ואפילו אריק ספולסטרה, מאמן מצוין שלא מקבל מספיק קרדיט על העבודה שלו, נותר ללא מענה אל מול ההתעלות הטקטית של יריבו.
אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד ללברון. אולי הוא יישאר וכרמלו אנתוני יגיע, אולי הוא יחזור לקליבלנד המתחדשת, אולי יעבור למקום אחר, חזק מספיק כדי לאסוף עוד תואר במאבק העיקש ולעיתים נדמה, חסר טעם, עם רוחות העבר של הליגה הזו. עם סיום חוזהו במיאמי, העתיד נראה כרגע לא ברור.
אבל ההווה מספיק ברור. הווה שמדבר על השחקן הכי טוב בליגה. אפילו יותר משתי האליפויות, כוכב מיאמי הוכיח את מקומו בהיסטוריה דווקא בהפסד של 2014. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, צריך להוריד את הכובע בפני לברון ג'יימס.
אוהבים את טים דאנקן? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' .
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו: הטניסאי רוג'ר פדרר לא שם לב שניצח
לפנייה לכתב/ת 
