אושר מתחיל באהבה עצמית. איך עושים זאת?
אנחנו אוהבים אנשים סביבנו מכל הלב ומתמסרים להם - אבל מה בנוגע לאדם החשוב ביותר בחיינו? מדוע איננו אוהבים את עצמנו באותה מידה, ובוחרים דווקא בהרס ובסבל? כתבה נוספת בסדרה שמעניקה לכם כלים לחיים טובים
"אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך" - כמה פשוט לומר את המילים הללו לאנשים שאנחנו אוהבים. להעניק להם את עצמנו. להתמסר להם בכל מאודנו שוב ושוב, יום אחר יום, שנה ועוד שנה. בעקביות, בשמחה, ברצון ומתוך כוונה מלאה.
קל מאוד לאהוב אדם אחר, לראות את הטוב שבו, את האור שבו, את יכולותיו ואת מעלותיו במקום את פגמיו ואת חסרונותיו. להחמיא לו, לפרגן לו, לתמוך בו, לחבק אותו, לצחוק איתו, להקשיב לו ולתת לו אהבה. כמה נעים לאהוב. כמה זה ממלא, מצמיח ומרגש. גורם לכל נקבובית בעור לסעור, לעיניים לקרון ולפה לחייך. מה זאת אהבה? זאת אהבה.
מהכתבות הקודמות בסדרה:
- שברו לכם את הלב? כך תמצאו זוגיות חדשה
- איך תיקון הקשר עם ההורים ישפר את החיים שלכם
- למה אין לכם בן זוג? גלו את האחראי האמיתי
אבל מה לגבי האדם החשוב ביותר בחייכם? האדם שאיתו אתם הולכים לישון ושאיתו אתם קמים. האדם שאתם לא מחסירים ממנו אף לא חוויה אחת בימי חייכם, ותהיה הנעלה ביותר או המכאיבה מכל. האדם שאתם מכירים טוב יותר מכל אדם אחר - אתם עצמכם.
רובנו לא אוהבים את עצמנו
כמה אתם באמת אוהבים את עצמכם? מפנקים את עצמכם, מעודדים את עצמכם, נותנים לעצמכם חיזוקים? מחבקים, מלטפים, עוטפים, נמצאים אתכם בטוב וברע? יודעים לחמול על עצמכם אחרי טעויות או אכזבות ומסוגלים לאהוב את עצמכם ברגעים שאתם זקוקים לכך במיוחד? לאהוב ממש? אז זהו, שלא.
רובנו, אם נהיה כנים לרגע, לא אוהבים את עצמנו ולא חשים בנוח עם מי שאנחנו, עד כדי סלידה מגופנו, עיקום האף מול מעשינו, אכזבה עמוקה מהישגינו וביקורת, שיפוטיות, טענות, ייאוש והלקאה עצמית לאורך מרבית שעות היממה.
אנחנו לא יודעים לתת לעצמנו כפי שאנחנו נותנים לאחרים. איננו נדיבים כלפי עצמנו. איננו שמחים בעצמנו ובמקום להגדיל את מי שאנחנו - אנחנו מקטינים, באמצעות מחשבות שליליות שאנו חושבים על עצמנו או מילים קשות שאנו מטיחים בעצמנו. קוראים לזה "הרס עצמי".
למה אנחנו בוחרים בו? כי התרגלנו. כל כך התרגלנו להכאיב לעצמנו. וגם לסבול.
אז מה אפשר לעשות?
אם תשובו ותתבוננו במה שכתבתי ושיקפתי לכם עד כה, גם אתם עשויים לומר לעצמכם: זה לא הגיוני. מדוע אני מעולל זאת לעצמי? למה אני עושה רע לעצמי? ולמה אני כל כך עסוק בביקורת עצמית? לא מספיקים לי הרעשים החיצוניים, הטענות שאני סופג מהבוס שלי, מהמשפחה שלי או מהשכנים שלי? אז מדוע שעוד אוסיף על זה? מה הטעם?
ההתבוננות הזו במציאות, גם אם היא עגומה כרגע, היא השלב הראשון בדרך לריפוי ולהחלמה. עכשיו כששמנו לב איך אנחנו פוגעים בעצמנו, אנחנו יכולים לבחור לעשות את הדבר ההפוך. אנחנו יכולים לעבור משנאה לאהבה, מתיעוב עצמי להתלהבות עצמית, מעצב לשמחה ומיגון לאושר גדול.
אנחנו יכולים לעשות את זה באמצעות מחוות קטנות, יומיומיות, כלפי עצמנו, כמו אמבטיה טובה, ארוחה טעימה או סרט משובח, שבירת שגרה בים או בטבע, העמקת קשרי חברות קיימים ופתיחת הלב לחברים חדשים. במילים אחרות, להתייחס לעצמנו בצורה חיובית, אנושית, נעימה ומכבדת. כי מגיע לנו לאהוב את עצמנו וגם להיות נאהבים מצד אחרים.
כדי לפורר את החומה שמפרידה בינינו לבין עצמנו, חשוב מאד להיות עקביים ונחושים. לתת לעצמנו אהבה, אבל גם להעז לבקש אהבה. לומר לקרובים לנו, לאלה שאנחנו סומכים עליהם יותר מכל: "אני רוצה שתאהב אותי. אני רוצה שתגיד את זה. ואני רוצה שגם תראה את זה. אני זקוק לאהבה ממך. האהבה שלך תעשה לי טוב".
אז בואו נתחדש. נעשה את הצעד הראשון בדרך לפיוס עם עצמנו. נוותר על הביקורת. נשחרר את השיפוטיות ונתבונן פנימה לתוכנו עם הרבה חמלה. נחבק, נלטף, נפרגן, נאמר מילה טובה, נתפנק, ניהנה, נצחק ביחד או לבד. נתעסק ביש ולא באין, וניתן לעצמנו לאהוב אותנו. לגמרי, ללא עכבות ומכל הלב. יום אהבה שמח לנו.
הכותב הוא מאמן למנהיגות
ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
