בחנו את עצמכם: האם אתם סמכותיים או זורמים?

כשאנו עוסקים בסגנונות הורות שונים אנו נוטים לשים דגש על פעולות ההורים ומעשיהם בבואם לחנך את ילדיהם. על פי אלו ניתן לאפיין את סגנון ההורות שלהם. אולם פעולות ומעשי ההורים אינם אבן הבוחן היחידה לתפיסתם החינוכית. ניתן, ואף יהיה נכון יותר, לאפיין את סגנון ההורות על פי סגנון החשיבה: הדרך בה ההורים תופסים את הסוגיות החינוכיות, האופן בו הם מתבוננים עליהן, שוקלים אותן וחושבים עליהן.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

עוד כתבות של דפנה תייר בערוץ הורים :

אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?

הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים

אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע

כלומר, אם נדע מה ההורה חושב על הסוגיה, נוכל לזהות את סגנון ההורות שלו ואת תפיסתו החינוכית הרבה לפני שהוא מגיב, הלכה למעשה, ועוד לפני שהוא פועל לפתור את הסוגיה החינוכית המונחת לפניו. כמובן, סגנון החשיבה ישפיע על הדרך בה יבחר ההורה לנהוג בילד. כנאמר - סוף מעשה במחשבה תחילה.

החשיבות בעיסוק בסגנון החינוך של הורים דרך הפריזמה של סגנון החשיבה שלהם הוא בכך שלא משנה כלל וכלל מהי הסוגיה החינוכית בה ההורה עסוק. זהו מודל חשיבתי עקרוני שיכול לשמש את ההורה תמיד: אין הבדל

אם ההורה מתמודד עם גמילה מחיתולים, הרגלי שינה, יחסים בין האחים, בסוגיית משך 'זמן-המסכים' המתאים לילדו או בכל סוגיית חינוך שהיא.

תפיסתו את תפקידו ומקומו בהתנהלות מול הילד, בכל סוגייה שהיא, היא אותה התפיסה. אני מאמינה שעל ההורים להשתחרר מהתפיסה שתפקידם 'לזרום' עם הילד. יש יתרון עצום בסגנון החינוך שבבסיס גישת ההורות הסמכותית, ורצוי שהורים יאמצו את מודל החשיבה של ההורות המובילה - אלה יעזרו להורים לקדם, ולילדיהם להתקדם, בתהליכי החינוך שעוד לפניהם.

אתמקד בשני סגנונות החינוך השכיחים: הורות מתירנית ו'זורמת' והורות סמכותית ו'מובילה'. סגנון החשיבה ודרך החינוך שרוב אנשי המקצוע מעריכים כתורמים ומקדמים את ההורות (ולכן בהכרח גם את הילדים) הם אלה שבבסיס גישת ההורות הסמכותית-המובילה: ההבנה שה'מושכות' תמיד אמורות להימצא בידיים של ההורים. ההורים הם אלה ששוקלים, מחליטים ומובילים תהליכים חינוכיים. הורים מובילים הם הורים אוהבים וחמים הרגישים לילדם, קשובים ומכבדים אותו ונענים לצרכיו, אך בשונה מההורים המתירניים הם אינם 'זורמים' עם הילד ועם כל רצונותיו, ואינם 'רוקדים לפי החליל שלו' או מתנהלים על פי הגחמות שלו.

חושב שאתה הורה סמכותי? לא ממש

אך כיצד ניתן לזהות את סגנון החשיבה של ההורה? איך אפשר "להיכנס לראש" של ההורה ולדעת מה הוא חושב? הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא פשוט להקשיב להורה. לשים לב להתבטאויות שלו בכל מה שקשור להתמודדותו עם סוגיות חינוכיות. לשמוע באיזו טרמינולוגיה (שימוש במילים) הוא בוחר.

יש הרבה הורים המאמינים על עצמם שהם הורים סמכותיים, אך הבחירה במילים ובביטויים מסויימים מסגירה את סגנון החשיבה שלהם ועל פיהם אפשר לדעת עד כמה הם אכן נאמנים לחשיבה בסגנון ה'הורות המובילה'. בעוונותיי הרבים פיתחתי עם השנים סוג של "שמיעה אבסולוטית" שמזהה מתי ההורה 'מזייף' ואינו נמצא ב'מוד חשיבה' המאפיין את ההורות המובילה.

ליקטתי להלן מספר דוגמאות שכיחות הלקוחות מתוך התבטאויות של הורים המספרים על ההתמודדויות החינוכיות שלהם. מה שמשותף לכל ההתבטאויות הללו הוא סגנון חשיבה הורי 'זורם'. אמירות מהסוג הזה אינן שגורות בפיו של ההורה הסמכותי והמוביל.

בידקו את עצמכם: האם אתם נוהגים להתבטא כך? עד כמה אלו הן אמירות המאפיינות אתכם? עצם השימוש בביטויים שלהלן ותדירות השימוש בהם יכולים לעזור לכם לזהות בעצמכם את סגנון החשיבה ההורי שלכם: 'זורם' או 'מוביל'.

1. "ויתרתי וזרמתי עם הילד"

זוהי אחת ההתבטאויות (אם לא ה...) שלא משאירות מקום לספק בנוגע לסגנון החשיבה. הורה סמכותי לא זורם עם הילד. הוא מוביל אותו. הוא מבין שהוא המחנך ולצורך העניין הילד הוא החניך. התהליך החינוכי לא מתנהל לפי הרצונות או הגחמות של הילד ולא מושפע מלחצים שהילד מפעיל. ההורה הוא זה שמחליט על היעד החינוכי, מתווה את הדרך אליו ומוביל את הילד בדרך להשגת היעד.

2. "הוא רצה/ הוא בחר/ זה בא ממנו"

מה שההורה הזורם רואה כיתרון, ההורה המוביל לוקח בערבון מוגבל: החלטות חינוכיות לא אמורות להיות יזומות על ידי הילד אלא על ידי ההורה. זאת משום שבחירה או החלטה של ילד אינה 'מחזיקה מים', או במילים אחרות - אי אפשר לסמוך עליה כלל וכלל. היום הוא רוצה להוריד את החיתול/ לזרוק את המוצץ/ להיכנס לגן החדש/ לישון במיטה שלו - אבל מחר הוא כבר יתחרט. כך שאם 'נזרום' עם ההחלטות שלו כנראה לא נגיע ליעד החינוכי הנכסף. הורה מוביל סומך על עצמו ועל החלטותיו. ברור שנעים וקל יותר כשהילד משתף פעולה ונענה ברצון וההורה ינסה ליצור את שיתוף הפעולה הזה, אך ההורה המוביל יודע שגם אם לא יהיה שיתוף פעולה מרצון של הילד - עדיין התהליך החינוכי יצא לפועל.

3. "היא יודעת מה היא רוצה/ הוא ממש לא הסכים"

נפלא! הילדים דעתניים, מנסים לעמוד על שלהם, עקשניים. אז מה? אז זה אומר שהם ינהלו את העניינים? ממש לא! זה נורמלי ואפילו רצוי שהילדים יבדקו גבולות, זה נורמלי וממש הכרחי שההורים יעניקו להם גבולות. מנסיוני, ילדים לומדים להיות עקשניים כתוצאה מהורות וותרנית ומאפשרת. הורה מוביל לא נבהל מהעקשנות והדעתנות של הילד ומגיב באסרטיביות ובביטחון של מי שיודע שהוא זה שקובע.

4. "אני בוחר את המלחמות שלי/ לא מרגיש לי נכון לריב על זה"

אם אפשר היה לבחור את התירוץ האולטימטיבי של ההורה ה'זורם' להשתמטות מהענקת גבולות זוהי ללא ספק האמירה הזו (לצערי עצת ה"תבחרו על מה להילחם" היא לעתים גם המלצת מומחים הניתנת להורים). הורה מוביל לא ישתמש באמירה שכזו משום שהוא חושב באופן אחר על הדברים: ראשית, הוא מבין שמלכתחילה הוא כלל אינו עסוק במלחמות עם הילד שלו. הוא עסוק בחינוך הילד. שנית,- הוא מבין שהחינוך לא יכול להיות סלקטיבי; זוהי פריבילגיה בעייתית מאוד כשהורה מחליט שעל יעד חינוכי מסויים הוא מוותר (לרוב משום שקצת יותר קשה לו להשיג אותו). בחירה כזו מעידה על חולשה במסוגלות של ההורה להציב גבולות, ויש לתקן ולחזק תחושת מסוגלות זו ולא לברוח לפתרון של הוויתור.

5. "הוא עושה לי דווקא"

אמירה כזו מבוססת על אי הבנה של חלוקת התפקידים בין הילד הבודק גבולות לבין ההורה המציב/מעניק אותם. בהתפתחות התקינה של כל ילד באשר הוא צריכה להופיע בדיקת גבולות, אם מתונה ואם משמעותית. "הוא עושה" - זה נכון, "לי דווקא" - זו פרשנות לא מדוייקת המסגירה את תחושת האיום שחש ההורה, שלא רגיל להיות סמכותי ומוביל, ברגע שהילד פועל בניגוד לדרישתו.

תפיסתו המוטעית שהוא במאבק כוחות עם הילד משבשת את יכולתו לתת הסבר נכון למערכת היחסים שלהם. הורה מוביל לא נבהל מהתנהגות הילד ולא "לוקח אישית" את בדיקת הגבולות שלו, משום שכפי שהילד "עושה לו", הוא חש עצמו בטוח ביכולתו "לעשות לילד" את הדבר הנכון - להוביל אותו ליעד החינוכי בנחרצות ובנחישות.

6. "שאלתי אותו: למה התנהגת ככה? למה עשית את זה?"

כששאלתם, באמת חשבתם שתקבלו תשובה? ואם תשובה - חשבתם שתקבלו תשובה הגיונית? חבר'ה, ותרו על שאילת השאלה האלמותית הזו. במקום שאלה נסחו אמירה ברורה: "אני לא מרשה לך ל..." או "אסור! לא מתנהגים כך" (רק שכמובן במקום 'כך' אימרו קצר וברור מהי ההתנהגות האסורה). שאלת ה'למה' לא מבהירה לילד מה נדרש ממנו. כשאתם מנסחים באופן ברור (ולא בכסות של שאלות 'למה?') את דרישתכם החינוכית - אז אתם מתנהלים כהורים מובילים.

7. "הסברתי לו/ הצעתי לה/ סיכמתי איתו"

המשך הסגנון של האמירה הקודמת: הסברתם, הצעתם, סיכמתם - ובאמת ובתמים האמנתם שאפשר להסתפק בזה או לסמוך על זה. נכון, הילד מאוד נבון, ומבין (לכאורה) כל מה שההורים מסבירים לו ולכן, כמובן, הוא גם תמיד משתכנע ונעתר להם. הילד הוא אדם הגון, ישר וערכי - ולכן כשמסכמים איתו משהו ברור שהוא יעמוד בהסכם.

אתם גם הורים מאוד מנומסים ולכן אתם מציעים. "מה? אני אכריח אותו? אני אכפה עליה? חס ושלום". נעים לחיות באשליות מתוקות, אך איזו נאיביות היא לחשוב שהורים יכולים לגדל ולחנך את הילד מבלי שלעתים (תכופות יותר ממה שהיו רוצים) הם יאלצו להכריח או לכפות את דרישותיהם. האם אתם מציעים לילד לא לרוץ לכביש? האם אתם מסתפקים בלהסביר לו מדוע הוא צריך לשבת במושב הבטיחות במכונית? האם אתם מסכמים עם הילדה שמחר בבוקר היא תלך לבית הספר?

לא. אתם קובעים בשבילו, בשבילה. משום ששיקול הדעת של ילדים צעירים הוא כמעט אפסי לעת עתה (וסוד גלוי הוא שגם בגיל ההתבגרות שיקול הדעת לא משתפר בהכרח), ואתם 'המבוגר האחראי' במשפחה: זה שקובע, מחליט, אוסר, דורש וכל זאת לצד גילויי קשב, התחשבות ורגישות אל הילד.

8. "אבל הוא בוכה וכועס כשאני אוסר עליו/ דורש ממנו"

זכותו. הוא לא חייב להתלהב מהגבולות שאתם מציבים לו. הוא לא חייב להסכים עם האיסורים או לאהוב את הדרישות. זכותו לחוש תחושות של תיסכול. ואתם - רצוי שתהיו מסוגלים להיות אמפתיים לתחושות אלו שלו ולהכיל אותן. להבין אותו. אבל יחד עם זאת - לא להיבהל מתגובותיו הרגשיות ועקב כך לסגת מדרישתכם.

9. "אמרתי לו שאני עצובה/ שלא נעים לי שהוא מתנהג כך"

מסתבר שבכל הורה 'זורם' מתחבאת ה'פולנייה'. זאת שמפעילה מניפולציות

וסחטנות רגשית על מנת להשיג את רצונה. שחררו. מספיק עם ה"אומללות" שמופגנת מול הילד כשהוא מפר את הגבול שהציבו לו. הורה סמכותי מודע להבדלי ההיררכיה שבינו לבין ילדו. הוא מודע לעדיפותו מבחינת יכולתו להוביל את ילדו בתהליך החינוכי. הוא משתדל לא להיעלב מהילד ולא להיפגע מכך שהוא אינו שומע בקולו, ועומד יציב ומאוזן רגשית מול קריאת התגר של הילד על סמכותו. הורה סמכותי אינו משתבלל לתוך עצמו מול ההעזה של הילד לבדוק גבולות. הורה מוביל הוא הורה כריזמטי שעומד זקוף ובטוח בעצמו מול התנהגות הילד וממשיך להוביל את התהליך החינוכי שעליו החליט.