הלב הפועם של דורית רביניאן

חמש עשרה שנה עברו מאז ראה אור הרומן השני של דורית רביניאן. ב 2006 ראה אור ספר ילדים מעניין שכתבה בשם "אז איפה הייתי אני?" המעלה את השאלה המוכרת בקרב ילדים – היכן הייתי לפני שנולדתי. במידה מסוימת, ספר הילדים הזה מטרים בסוגיות העולות בו את הולדתו של הרומן החדש שלה, "גדר חיה" שפורסם לאחרונה וכבר הפך לרב מכר.

בשונה מספרי הפרוזה הקודמים שפרסמה, "גדר חיה" כתוב בסגנון ריאליסטי, המציג פן נוסף וחדש במידה מסוימת ביצירתה. הריאליזם המאגי והמיסטיות של ספר הביכורים שלה, "סמטת השקדיות בעומריג'אן", למשל, מוחלף בעיצוב שיטתי של מקום וזמן, והחשיבות המכרעת שיש לאלו על עלילת הרומן. רביניאן מצליחה - כבעבר - להטעין את הריאליזם בגעש רגשי, אך נקודת המיקוד שלה כעת היא שונה.

"גדר חיה". דרך חדשה ומעניינת בספרות של רביניאן

רביניאן מציבה בספרה שתי דמויות ראשיות - ליאת, ישראלית שעברה לגור בניו יורק לתקופה קצרה, וחילמי, פלסטיני המתגורר בעיר הגדולה זה מספר שנים על ויזת אמן. השניים נפגשים בצירוף נסיבות משעשע ומטריד כאחד, ומתפתח ביניהם רומן. אף על פי שליאת נסחפת אחר קסמו הרב של חילמי, היא משוכנעת (או משכנעת את עצמה) שמדובר ברומן זמני שתוקפו ידוע מראש ותחום למרחב האקס-טריטוריאלי שהוא ניו יורק.

התפיסה הזו מאפשרת לה להמשיך במערכת היחסים, אך גם מציבה בינה לבין אהובה גדר חיה (כשם הספר); מעין מחיצה אורגנית, דינמית, אלימה פחות מגדר בטון - אך בעלת אותם סממנים של היבדלות וריחוק שמנטרלים את ההיתכנות המוחלטת של הקשר בין השניים.

לא רק הארעיות נמצאת ברקע הרומן בין ליאת וחילמי, כי אם רצף של ניגודים המציבים אותם משני צדי המתרס. ליאת היא פרגמטית בהרבה מחילמי, מסרבת להיבלע עד תום בעומק סערת רגשות האהבה שהם נמצאים בה, ומסורסת לחלוטין בעקבות דעתם המדומיינת, או הלא מדומיינת, של הוריה לקשר שלה עם בחור פלסטיני.

היא מנהלת מעין דיאלוג תיאורטי עיקש עם הוריה, משפחתה, ומתוך כך גם עם מדינת ישראל באשר לקשר הזה, ודיאלוג זה אינו מניח לה לרגע. לעומתה, חילמי הוא נפש חופשייה, כל כולו רגש ותשוקה - כיאה לעיצוב הרומנטי של טיפוס האמן הטוטאלי. ולצד כל אלו ניצבת הזהות של בני הזוג: היא ישראלית, תוצר מובהק של מערכת החינוך הישראלית, והוא פלסטיני מכפר סמוך לרמאללה, שמשפחתו נאלצה לעקור ולברוח שוב ושוב החל משנת 1948.

על אף האמפתיה של השניים זה לזו, הסוגיות הפוליטיות הבלתי ניתנות להתעלמות מטיב הקשר שלהם, עולות שוב ושוב וחורגות מהפרטי למדיני. כך למשל, ליאת בעד שתי מדינות לשני עמים, ואילו חילמי בעד מדינה דו-לאומית. התפיסות השונות - על אף הרקע החיובי הבסיסי - הופכות את הגדר החיה לסבוכה יותר ויותר.

ניו יורק עצמה היא בעלת תפקיד משמעותי בסיפור. מצד אחד היא מתפקדת כמצופה כמרחב הניטרלי, החופשי, שבו הכל יכול לקרות - גם סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי שכזה. רביניאן מבליטה את נוכחותה של העיר על ידי ציונים של רחובות ספציפיים, פינות, חנויות, בתי קפה וכן הלאה. היא מוליכה אותנו קרוב ככל הניתן לדמויותיה ולשיטוטים והמסעות העירוניים, כמו מתעקשת להבליט את קיומו של הרומן כתחום למרחב הקונקרטי המסודר לעילא של רחובות ניו יורק, אל מול הכאוס המצופה בישראל-פלסטין.

אולם מצד שני, והמעניין אף יותר, ניו יורק היא זו שמגדירה באופן חד משמעי שלל ההבדלים בין ליאת וחילמי. ליאת מתגוררת במנהטן, בדירה בורגנית עליה היא שומרת בזמן שדייריה נמצאים בחופשה. חילמי לעומתה, מתגורר בקצה של ברוקלין בדירת שותפים מעופשת - שגם אם היא משלימה באופן שטחי משהו את דמות האמן העני שהוא, יש בהימצאותו בה אמירה ברורה למדי באשר ליחסי הכוחות בין השניים: ליאת היא הישראלית שמתגוררת בנוחות במנהטן, חילמי הוא הפלסטיני הנאבק על הישרדותו ברחוב שלא נעים להסתובב בו בשעות מאוחרות. גם בתוך המרחב האקסטריטוריאלי יש גבולות והם משורטטים היטב.

יפה עשתה רביניאן שפתחה את הרומן בפלישה של סוכני הבולשת הפדראלית למרחב הנוח של ליאת במנהטן לאחר שקיבלו התראה על אישה בעלת חזות ערבית שנדמתה כמבצעת פעולה חשודה. המפגש המצמרר הזה, שלאחריו פוגשת ליאת את חילמי, מניח את היסודות לתחושת הזרות וטשטוש הגבולות אך גם חושף - על ידי אופן התנהלותה של ליאת מול הסוכנים - שלמעשה, גם אם לא נראה כך לעתים, ליאת שולטת במצב ויודעת כיצד לפעול.

פעולה מקדימה זו מוצאת את ביטויה לאורך הרומן, ורביניאן מצליחה לטשטש אותה לא פעם על מנת לנסוך תחושות של אי וודאות וחולשה בקרב ליאת. אולם לאמיתו של דבר, היא מחזיקה במושכות ומשום שהיא גם מספרת את הסיפור, הכוח נמצא בידיה.

נחזור רגע לספר הילדים שכתבה רביניאן. את הגרעין הרגשי של אותו סיפור ניתן למצוא בווריאציה מעניינת גם ב"גדר חיה", שכן לאורך הרומן והשהות המשותפת של ליאת וחילמי בניו יורק, ליאת מתמודדת מבלי לדעת עם תפיסת הזהות העצמית שלה לפני אותו אירוע מכונן של המפגש עם חילמי. ה"איפה הייתי אני?" ושאלת הקיום הפרטית והפוליטית שלה מזדחלת לתיאור הרומן בין השניים בין השאר משום שהוא נמסר בדיעבד, כניסיון של ליאת להבין את התקופה עם חילמי, האהוב הפלסטיני.

היא מפרקת את זהותה שוב ושוב ובכנות רבה, מבלי לעשות לעצמה "הנחות", היא מבתרת לא רק את נפשה האינדיבידואלית אלא גם את הדפוסים החברתיים והפוליטיים שמהם היא נוצרה ושעליהם גדלה, המשולים במידה רבה לאותה תקופה בדיונית, בלתי מודעת ומסקרנת של טרום הלידה, של היות רעיון דבר מופשט שרק בהמשך מתגבש לדבר שקיים במציאות.

התנודות הללו מצד אחד של הגדר לשני, ברצון לפרק את הגדר לצד הצמיחה האורגנית שלה מתוקף ההקשרים הפוליטיים והפרטיים הבלתי ניתנים להתעלמות, הם הכוח הגדול של הרומן המוצלח של רביניאן. הם גם אלו שמונעים מהדמויות שלה להפוך לסמלים, לכלי קיבול עבור סיפור על הסכסוך, שכן בראש ובראשונה רביניאן מספרת סיפור על שני אנשים פרטיים, על זהותם, ועל המפגש הטעון והמסעיר שנרקם ביניהם.

יכולתה המוכחת להציג מלאות ריאליסטית לצד ניסוח תקיף, ברור ומשכנע של תנודות רגשיות ניכר ברומן, ומעניק ליצירה תנופה ספרותית

שהופכת את הקריאה בספר למעניינת וגם למהנה. אין בה כבדות ראש או מהלכים ביקורתיים הגוברים על מלאכת מסירת הסיפור עצמה. להפך, רביניאן נתונה כל כולה לעיצוב הדמויות ומערכת היחסים ביניהן, ומוצאת את האיזון הנכון בין דיאלוגים לזרם תודעה, בין ניתוח עצמי לעיצוב סצנה משכנעת.

לפיכך, הכיוונים שאליהם פונה הרומן בין ליאת וחילמי לוכדים היטב את הקוראים, מותירים אותם דרוכים ומרוגשים, כאילו הם בעצמם חווים את התהפוכות המינוריות והדרמטיות שמובעות לאורך הספר, בקצב ריאליסטי מצד אחד, וכמו לב פועם - לעתים מהר ולעתים לאט.

באחד הקטעים היפים ברומן, ליאת אומרת: "אולי כל מה שעובר עלי כאן, העצמאות שיש לי כאן, החירות לעשות כל מה שאני רוצה ולהיות כל מי שאני רוצה, נובעים גם מהתחושה הזאת, המשחררת, שאף אחד לא יכול לדעת". ומייד היא מוסיפה בהסתייגות: "טוב, אפשר לחשוב מה כבר אני עושה". זוהי תמצית הסיפור של "גדר חיה", ולמעשה - זוהי הגדר החיה עצמה: ההכרה בחירות שמחוץ לגבולות הידועים והמוכרים, המגדירים, שנתונה כל העת גם בהסתייגות, בשכנוע העצמי שזה לא באמת ייתכן או שהמהלך של החירות הוא מדומיין.

התנועה המתמדת בין הגבולות הקיימים ובין הפנטזיה לטשטש או להעלים אותם; תנועה שאין לה מנוח והיא נדרשת לעימות מתמיד עם המציאות.

ועוד הערה: דורית רביניאן נחשבה לגילוי של ממש עם פרסום ספר הביכורים שלה, וכעת - שנים רבות לאחר מכן, היא בעיקר מוכיחה שהיא יודעת לספר סיפור, שהטקסטים שלה עדיין מעוררים עניין, שהם מלאי חיות וצבע, ושהסיפור שהיא בוחרת להציג מוחשי כל כך, וסוחף אחריו את הקוראים. לעומת זאת, בחירתה לגעת בפוליטי דרך האישי עלולה להיתפס כ"חצי עבודה", אבל דווקא עולה ממנה כוח לא מבוטל בהצגת מערכת יחסים מורכבת, שאינה מבקשת לנפץ ולקבוע, אלא בעיקר להצביע, לאפיין ולרגש. מתוך כך יצירתה החדשה של רביניאן פותחת עבורה צוהר למה שיכול להיות תקופה מעניינת למדי בספרות שלה.

"גדר חיה", מאת דורית רביניאן. הוצאת עם עובד. 344 עמ'.