"אני פוחד. מה אם יחטפו אותי?"

אתמול התבשרנו שהנערים החטופים כבר לא בחיים. 18 ימים של צפייה דרוכה הסתיימו באופן כה טראגי, מזעזע, מקומם ומייאש. זה נגמר. הציפייה הייתה לא רק לנו, אלא גם של ילדינו הקטנים, ששמעו על המקרה בטלוויזיה, בבית הספר או בגן וכמובן ובשיחות שלנו, וכמו שאנחנו נותרנו המומים וכואבים - כך גם הם נאלצים להתמודד עם האובדן ובלבול.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הורים רבים היום יידרשו לשאלות סקרניות של ילדיהם: למה זה קרה להם, דווקא להם? האם יכול להיות שזה יקרה גם לי? מי ישמור עלי שזה לא יקרה? הורים רבים יעמדו חסרי אונים, יתקשו לדעת מה לענות ואיך, אם בכלל, לדבר עם הילדים על המקרה. כדי להקל עליכם את ההתמודדות הלא פשוטה קיבצנו מספר שאלות שילדים עשויים לשאול, ואת התשובות שאתם יכולים לענות להם כדי להקל על הפחדים והחששות. 

האם בכלל לדבר עם הילדים על מה שקרה?

אמצעי התקשורת נמצאים בכל מקום וקשה לפספס את האירוע הקשה. גם אנחנו צופים ומקשיבים ובטח מדברים על זה - והם שומעים. ילדים, כידוע, מאוד סקרנים ובעלי סנסורים רגישים - והם קולטים. גם אם מישהו לא שם לב, במקרה, כבר יהיה חבר בגן או בכיתה שיעלה את הנושא ומיד יתפתח דיון סוער סביבו, והוא יספר את כל הסיפור, לפרטי פרטים.

ודווקא ילדים צעירים מרשים לעצמם לשאול שאלות, אפילו יותר מאחיהם הבוגרים. לכן עדיף, לטעמי, שההורה יהיה זה שיתווך עבורם את המקרה, יבחר את המילים המתאימות ואת הדרך לבטא את הדברים באופן הכי רגיש ומדוייק שניתן. מהמקום הזה, כשילד שואל שאלה - זו דווקא הזדמנות עבורנו לפתוח שיחה על הנושא.

איך מספרים לו את מה שקרה?

חשוב להיות קשובים לשאלות של הילד ולענות עליהן באופן פשוט ואפילו, בגילאים צעירים, פשטני. הנערים נסעו במכונית של איש שהם לא הכירו. וכן, זה מסוכן. זה לא שלקחו אותם מהבית שלהם או מהרחוב.

ילדים שגרים במושבים או יישובים מרוחקים מכירים את הסיטואציה הזו, של לקחת טרמפים. זה לגמרי מקובל אצלם. ילדים גדולים יותר, בגיל ההתבגרות, עושים זאת גם כחלק מהרצון והצורך ללכת על הקצה. יש כאן הזדמנות לומר ולהדגיש שחשוב לקחת טרמפ רק עם מישהו שמכירים.

עשו שימוש במשפטים קצרים ועצרו אחרי כל משפט. תנו לילדים לקלוט את המסר בקצב שלהם והשאירו להם מרחב מספק להביע את מחשבותיהם ושאלותיהם. אל תעמיסו עליהם יתר על המידה. ספקו מענה לשאלות שעולות באופן מדוד וקשוב. שימו לב לשפת הגוף שלהם, להבעות הפנים. לפעמים הם מספרים יותר מהמילים.

זכרו כי ילדים שואלים את מה שרלוונטי ואפשרי להבנה עבורם. ושם תהיו אתם.

כן, יש גם אנשים לא טובים

כמה היינו רוצים שזה לא יהיה ככה בעולם בו אנו מגדלים את ילדינו. אבל בשלב מסויים (ובמדינה שלנו בשלב מוקדם הרבה יותר מדי מוקדם, לצערנו), האמת צריכה להיאמר. חשוב שילדים ידעו, יש גם אנשים כאלה. הם לא הרוב, לשמחתנו, ובכל זאת.

האם לאפשר להם להיחשף למה שנאמר בטלוויזיה?

ממש לא רצוי להיצמד כל היום לטלוויזיה והאינטרנט. זה גם מלחיץ אותנו, ההורים, וגם את הילדים. אני מניחה שכל היום יראיינו אנשים שקשורים לאירוע, משפחה, אנשי צבא, מדינאים וכדומה, והשידורים יחזרו על עצמם ב"לופ". רק המלל חמור הסבר יכול להכניס אווירה קשה הביתה, וגם התמונות לא קלות. זה לא תורם באמת שום דבר לאף אחד.

רצוי למעט גם בשיחות טלפון תכופות על הנושא עם הקרובים לכם מעל הראש של הילדים - גם הן לא תורמות למצב הרגשי שלהם. קחו גם זאת בחשבון.

במקום זה - היצמדו לשגרה. המוכר והידוע מייצר תחושה של שליטה גדולה יותר בקיום ומפחית חרדות. גם אם

אתם קרובים באיזשהו אופן לאירוע, הולכים לקייטנה, לחברים, לבריכה ולגינה, צופים בתכניות ילדים בטלוויזיה וכדומה. עד כמה שניתן.

"אני פוחד. מה אם יחטפו אותי?"

אצל ילדים עולות שאלות קשות ומשפטים שקשה לנו לעתים להתמודד עימם. אל תמהרו להרגיע ולהציל. דווקא התגובה האוטומטית הזו מעבירה מסר מלחיץ יותר: אפילו אמא ואבא לא מסוגלים להתמודד עם זה. כן, זה עצוב. כן, זה מפחיד. ועדיין, חשוב להיות עם הקושי שהילד מבטא לזמן מה, לפני שממשיכים הלאה.

גם לאמא ואבא לא קל

ואפשר להגיד את זה. זה בהחלט לא משהו שקורה לעיתים קרובות. ממש לא. וכן, גם אנחנו קיווינו שהסוף יהיה טוב. שימצאו אותם בריאים ושלמים ושהם יחזרו הביתה. גם ההורים שלהם עצובים מאוד. וגם אנחנו.

מילה טובה, חיוך, חיבוק

כל אלו משרים אווירה רגועה ובוטחת יותר ונותנים לילד תחושה שהוא אהוב ומוגן. בימים אלו, עוד יותר מתמיד, הקפידו לחייך ולחבק את הילדים, להגיד להם כמה הם נהדרים ונפלאים, לעטוף אותם בחמימות פיזית ורגשית שיעזרו להם לשמר את החוסן הנפשי שלהם.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה, מנהלת פורום הורות של מכללת הורים ראשון לציון. לאתר של אלי