הצד המצחיק של החיים: איחוד מונטי פייתון
יותר משלושים שנה עברו מאז פירוקה של חבורת מונטי פייתון. לאורך כל אותה התקופה ייחלו המעריצים לאיחוד של חמשת המופלאים. המופע "One Down Five To Go" סיפק את כל ציפיותיהם. המערכונים, השירים, והמלבושים טענו את הקהל בנוסטלגיה מופלאה שנשארה כל כך מעודכנת, ובעיקר מצחיקה
הבשורה המשמחת על שובה של חבורת הקומיקאים מונטי פייתון למופע איחוד חדש הכניסה את המעריצים לאקסטזה ואת הפייתונים לבעיה: בכל זאת, לאורך כל הזמן הזה - יותר משלושים שנה מאז שהתפרקו - המיתולוגיה סביבם רק המשיכה להתעצם. מותו של גרהם צ'פמן בשנת 1989, גנז, כך חשבנו, את התקוות והפך אותן לפנטזיה בלתי מושגת (ומפגש חד פעמי מאולתר שלהם בפסטיבל התיאטרון באספן ב-1998 לא היה בגדר מימוש שלה).
עוד על מופע האיחוד של מונטי פייתון:
- כך זה נראה: תמונות מהמופע של מונטי פייתון
- טרי גיליאם: "איחוד מונטי פייתון - כמו מסיבה לפני המוות"
- מצעד המערכונים המצחיקים של מונטי פייתון
- ג'ון קליז - בחור גבוה, גם ההומור
בקהל שמגיע למופע החדש "One Down Five To Go" יש מעריצים בכל הגילאים, חלקם נולדו לעידן שבו החבורה כבר היתה בגדר פרק בספרי ההיסטוריה של הקומדיה. לעמוד בציפיות ענק שכאלו נדמית כמשימה בלתי אפשרית. אבל כפי שהפייתונים והאינקוויזיציה הספרדית לימדו אותנו, ציפיות הן עניין בלתי צפוי. בסיבוב ההופעות החדש הם לא רק מספקים את כל מה שהמעריצים יכלו לקוות לו, אלא אף למעלה מזה.
מקבץ טעימות מהמופע החדש
יש שני דברים שהפייטונים לא מפסיקים לעשות לאורך ההופעה: להפתיע, ולהצחיק. המופע מתנהל באותו זרם תודעה שהיווה את הקונספט לסדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", בה המערכונים התחברו זה לזה בדרכים משונות ואסוציאטיביות, ליצירת רצף אחד שלם. על המחרוזת הזו מושחלים הפעם מערכונים קלאסיים שהקהל מדקלם, קטעי ארכיון של אנימציות ומערכונים שלא ניתן לשחזר באולם, וגם יציאות מקוריות טריות ופנינים מהסדרה שזוכות לראשונה לביצוע בימתי ("אן אלק", למשל).
שינוי בקונספט הוא הקצאת נתח כמעט שווה לפן המוזיקלי ולקומדיה. "ברוכים הבאים למונטי מיוזיקל" הכריז אריק איידל באחד הקטעים המוקדמים במופע, בו הוא שר את "The Penis Song", כשטרי גיליאם, מחופש לאישה, מלווה אותו על הפסנתר. איידל, שבין היתר אחראי לנכס צאן הברזל "Always Look On The Bright Side Of Life", ושעיבד בהצלחה את "הגביע הקדוש" למחזמר לפני כמה שנים, תמיד היה המוזיקלי ביותר בקבוצה.
הפעם הוא מתיישב לראשונה בכס הבמאי ומכתיב את הטון של המופע (את הסרטים העלילתיים הוביל טרי ג'ונס בסיוע גיליאם, ואת הסדרה ואסופת המערכונים "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" ביים במאי הטלוויזיה איאן מקנוטון). ניכר שהוא נהנה מאוד מכל רגע - ויש לא מעט כאלו - שבו מזדמן לו לבצע שיר על הבמה. כנראה שאפילו מעמדו כאחד מהקומיקאים הגדולים בעולם לא מספק את מי שחולם להיות כוכב רוק.
כשאיידל שר את שיר ההלל לאיבר הזכרי, שזוכה כאן לבתים חדשים גם על סגולות הווגינה והישבן, עולה לרגע חשש שמרחו את הקטע כדי שהשחקנים הישישים יוכלו לנוח מאחורי הקלעים. אך זהו היוצא מן הכלל. רובם המכריע של הנאמברים מרענן את השירים האהובים. לא רק במילים, למשל כמו ב"I Like Chinese", שמעודכן לאיום הכלכלי מצד האומה שכובשת את העולם בחיקויים זולים.
הרענון הוא גם בריקודים - הכוריאוגרפית של המופע כבר שיתפה פעולה עם הפייטונים בעבר ושולטת בחומר - ובהמצאות החזותיות. ב"כל זרע הוא קדוש", לדוגמא, מוצבים לצד הרקדנים שני תותחים פאליים שפולטים בועות סבון. עם זאת, בניגוד למנהגיהם בעבר ולמרות ההצהרות על כך שהם נשארו "חסרי בושה לחלוטין", הפעם הם דווקא נמנעים מלחשוף את הישבן בשיר "Sit On My Face". עם זאת, בכל הנוגע לשאר התכנים המיניים, הן במינון והן בנועזות, הם אכן הולכים רחוק יותר מבעבר, ולא דופקים חשבון.
כוחם של הפייתונים, כאמור, עודו במותניהם. כל פנסיונר יכול רק לייחל לדקלם דיאלוג שלם באנגרמות כמו איידל, או לרחף מעל הקהל כמו גיליאם בשיר "I've Got Two Legs". בכלל, גיליאם גונב את ההצגה. בסרטים ובסדרה ניתנו לו תפקידים קטנים ולרוב של טיפוסים פריקיים במיוחד. כאן, בין היתר בגלל הצורך לחלק את התפקידים מחדש לאור הסתלקותו של צ'פמן, מי שמוכר כיום בעיקר כבמאי זוכה להפגין יכולות משחק בתפקידים עם יותר בשר. לצידם, מייקל פיילין מביא לכמה משיאי הערב, בהם מערכון "האינקוויזיציה הספרדית" וגרסה מורחבת של "סחיטה".
טרי ג'ונס, כהרגלו, בולט בעיקר כשהוא מגלם נשים צווחניות וקורעות מצחוק. צ'פמן ז"ל מגיח פה ושם על המסך, אך דווקא קטע המחווה שמוקדש לו די מאכזב. הוא מתחיל בקליפ מהסרט "טעם החיים" בו שר את "Christmas In Heaven", וממשיך כשזמר משורת המקהלה, לבוש ומאופר כאותה דמות, מבצע אותו על הבמה. הבחירה הזו שגויה ומוטב היה לשמור על הסטטוס של צ'פמן כנוכח-נפקד.
כשהפייתונים מחליפים אותו במערכונים אחרים (נניח ג'ונס ב"פינגווין על הטלוויזיה"), הם לוקחים את הדמות למקום אחר. כשבשיר מישהו מוכנס לנעליו, ומנסה לשמש לו כפיל, רק מודגש כמה אין לו תחליף.
כל הפייתונים כובשים, אך הנוכחות הבימתית הבולטת ביותר היא של ג'ון קליז האחד והיחיד. לא רק מפני שהקומיקאי ארוך הרגליים גבוה מכולם. האופן הייחודי והמזוהה שבו הוא מגיש את השורות (בעיקר כשהוא מתעצבן), הקול הרם והברור, התזמון, מחוות הגוף - הוא פשוט ממלא את חלל אצטדיון ה-O2. ברגעים שבהם קליז על הבמה אין צורך להסתייע ולהביט במסכי הווידאו הענקיים.
ולמרות זאת, בהופעה בה חזיתי, היה זה דווקא הוא שאחראי לפשלה (החיננית) היחידה. לקראת סוף המופע, ברגע האמת, כשהוא ופיילין מבצעים את מערכון "התוכי המת" המיתולוגי, קליז נשבר וצוחק. לקהל הנלהב זה לא מפריע. די נעים לגלות שלמרות שעברו כ-45 שנים, הם עדיין מצליחים להצחיק זה את זה.
קליז אמנם הצליח התעשת, אך רגע לפני הפאנץ' האחרון זה קרה לו שוב. "האנשים האלה עוד צריכים לחזור הביתה היום", גוער בו פיילין. הם עוקצים זה את זה, קליז ממשיך להיאבק בפרץ הצחוק, ולבסוף פיילין אוחז אותו בדש הבגד וגורר אותו אל מחוץ לבמה. "אכפת לכם לבוא שוב מחר?" הוא שואל את הקהל.
אז לא, מייקל, לא אכפת, וזה יהיה לנו לעונג - לכל אחד מהמופעים בסיבוב עד לזה האחרון ב-20 ביולי (מופע פרידה שיועבר בשידור חי ברחבי העולם וגם בישראל בבית הקולנוע של יס פלנט איילון). אני מאושר שנפלה בחלקי הזכות לצפות בנפילים הללו, ששבים ומוכיחים שהם עושים ומבינים קומדיה טוב יותר מכל אחד אחר.
