"חלומות מפלסטיק": בקרוב במעושרות

צריך לצפות בזה עם מסך מפוצל. מצד אחד, כל הפציינטים לעתיד של "חלומות מפלסטיק", עונה שלישית. מצד שני, הוותיקות: תביטו למשל בבריג'יט אחות של פיליפ מ"מעושרות 3". או בג'ואן ריברס. יש בינינו נשים – ועוד מעט יתרבו גם הגברים – שמתמכרים לגאולה מדומה מתחת לסכין מנתחים, ויש בינינו מיזמים טלוויזיונים שעושים מזה קצת כסף, ומנתחים שעושים המון כמו דב קליין, גיבור העונה הראשונה, השנייה והשלישית, שהחלה אתמול (ב') ב-HOT בידור ישראלי.

לצפייה בפרק הראשון של "חלומות מפלסטיק" לחצו כאן

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"רמזור" - הסוף: היו שלום ותודה על הפאנצ'ים

"הנותרים": לא אבודים, בינתיים

"הרודן": הומלנד של המזרח התיכון

כשצפיתי בפרק הראשון של העונה הראשונה היו לי תקוות – אופטימיות אינפנטילית שכזו – שלא מדובר בעוד מוצר טלוויזיוני ציני, אלא אשכרה בהארה ביקורתית של תעשיית הניתוחים הפלסטיים. אופטימיות זה דבר מסוכן. טעיתי מאוד. העמדה המוסרית שהתוכנית מתהדרת בה נשארה רק בשם המצוין. אלה אכן חלומות. והם אכן מפלסטיק.

"חלומות מפלסטיק". כשמה כן היא(צילום: אלדד רפאלי)

קצת מהחומר הלא טבעי הזה, 200 סיסי ליתר דיוק, מבקשת מעיין חודדה, האשה והפה הגדול מדי אפילו לאח הגדול, להחדיר בחזה שלה. אחרי שתי לידות ודיאטה רצחנית, הוא – כפי שמודיע הדוקטור קליין לאומה – "ריק". שנייה, לפני שנמשיך: תירגעו, אני לא עוקבת אחרי עלילות חודדה, אז ועכשיו. יש לי חיים. רק התעדכנתי בגוגל כדי למנוע טעויות עובדתיות, כן? וברור לי שהחדרתה לתוכנית הזאת היא עסקת ווין-ווין: עניין של הצופים שהקובץ "מעיין חודדה" יושב להם בזיכרון הקולקטיבי, ופמפום תאוותה המדהימה של חודדה זאת לתשומת לב.

והיא לא לבד: בחור ושמו שי גוטמן רזה 100 קילו שלמים. כל הכבוד, באמת. אלא שעתה נמצא כי עורו עודף ועכוזו זעיר והוא רוצה למתוח את זה ולהגדיל את ההוא, בדיוק כפי ששני קידר, אחרי שנות שעשועים בפוטושופ, עתידה לשבור את אפה לטובת החבר שאומר "יהיה יותר יפה ככה" וגם – כשהוא מסיים לאכול את הקינוח המושקע שהכינה לו – "תפני בבקשה". הוא מאלה שלא יודעים לעשות זאת לבד, והיא מאלה שחולמות על החתונה המושלמת אחרי שמצאה את הגבר המושלם פלוס דירה במגדלי דבליו וכלבלב אופנתי מתנת החבר. אלא כדי שהזיווג יהיה ממש ממש פרפקט, יש לשבור את האף. כן, בנות 12 מתוקות שצופות בזה – ככה מתחיל ניתוח פלסטי. קודם שוברים לכן את העצמות. 

מעיין חודדה. עוד קצת תשומת לב

האמת, לא צריך מסך מפוצל. האסיסטנטית של דוקטור קליין ומי שמתרועעת עם לקוחותיו טרם ההרדמה והאזמלים והדם, היא הוכחה מספקת לא רק לדלות החומר, אלא גם להידלדלות החומר. בסוף כל חלום מפלסטיק יושבת ברווזה נפוחת שפתיים, מלוכסנת עיניים, עם נחיריים שמסתכלים עליך מלמעלה מרוב שהם סולדים, ומאמינה שהיא נראית בת 16.

את האשליה הזאת ממשיך קליין למכור בחדווה מבלי להיכנס לקרביים הפסיכולוגיים של המטופלים שלו. למה? כי מותר לו, זה למה. התעשייה הפלסטית מגלגלת מאות מיליונים, אם לא יותר, רק בישראל, והקשר בינה לבין רפואה מקרי בהחלט, עד כדי כך שצריך לשקול ברצינות הפרדה בין שני המקצועות. משפץ אפים, שדיים ועכוזים לפי הזמנה ובכפוף לקטלוג אינו רופא בעיניי כפי שעכוז רופס אינו מחלה, אבל לכי תשכנעי את מי שבטוחים כי "הדרך החדשה" (חודדה) מתחילה בהרדמה, או ש"ככה יהיה לי סיכוי להיות מפורסם, לא חשוב במה" (גוטמן), או "בטח השנה הוא יציע לי נישואין" (קידר).

וזה מרתיח, כמובן. הרדוקציה האנושית לגודל מסוים של איברים שצריכים להיות מונחים בזווית מסוימת על הגוף היא לא המצאה של המנותחים. הם קורבנות אופנה סכינאית, ואין בעולמם מי שיסביר להם את זה בעדינות. שום "דרך" לא תצא מזה. המפרסמים שגוטמן רוצה להידמות להם, לא הגיעו לאיי-ליסט של ידועני ישראל בזכות מתיחת תחת או מילוייו בפלסטיק, או ג'ל. לפחות הניתוח הזה נמנע: אחרים יתקיימו ויובאו אל המסך, במיזם שדי כבר, צריך לרדת משם.