לילדי הגן: ספרים למרחב המוגן

גן עדן ספרותי

הסופר והמאייר האהוב בוב גרהם, יוצר הספר המצוין "איך לרפא כנף שבורה", מציג שוב בספרו החדש שתורגם לעברית, "אוטובוס ושמו עדן" עד כמה חזקה כוחה של שותפות, אחווה וחמלה. אם בספרו הקודם התמקד גרהם בסיטואציה פרטית של הצלת ציפור על ידי ילד עירוני (כשברקע מתחוללת מלחמה), הפעם הוא מתפרש לנושא נעים עוד יותר, ומתאר פעילות קהילתית.

הקהילה פועלת ביחד למען שיתוף והנאה (איור: בוב גרהם)

בשכונה עירונית מופיע לפתע אוטובוס ישן נטוש שעליו שלט: "עדן" (במקור Heaven). דיירי השכונה מסתקרנים מהממצא המשונה, וגיבורת הסיפור, ילדה חיוורת (שחיוורונה מוצג היטב באיור, והוא כמובן גם סימבולי) בשם סטלה, מציעה כי הוא יכול להפוך להיות "שלנו"; כלומר של הקהילה.

כולם נותנים יד והופכים את האוטובוס הישן למקום צבעוני נהדר ומלא חיים, מעין מרחב רב-תכליתי המתפקד עד מהרה כמובלעת בתוך העירוניות המנוכרת, גן עדן של שותפות, הנאות חברתיות ואחווה. הקונפליקט מגיע בדמות חוק עירוני שנאכף על ידי פקחים, שבגינו מוחרם האוטובוס. אך הסוף הוא טוב, לאחר שסטלה מובילה את כל חברי הקהילה להצלה הסופית של האוטובוס.

יופיו של הספר, אשר נתמך בניסוחיו העדינים והישירים של גרהם, טמון בכך שהקהילה נבנית תוך כדי המאורעות. אין לנו רקע על תושבי השכונה והאינטראקציה ביניהם, אך תמונת המצב המתגבשת לאורך העלילה היא של שותפות ועזרה הדדית המטעינה את האינדיבידואלים בערכים קהילתיים, ולמעשה הופכת אותם לקהילה אחידה ומאוחדת. איוריו הנאיביים של גרהם בצבעי מים מעניקים תחושה נעימה למדי, ותפקידם המרכזי בספר זה הוא בעיצוב הרב-תרבותיות של חברי הקהילה. ערב רב של לאומים, גוונים של צבע עור, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, דתיים וחילוניים.

לכולם יש מקום בקהילה זו, וייצוגם באיור בלבד ולא בטקסט מונע דידקטיות ומנכיח גם את חשיבות הייצוג לכשעצמו, וגם את יכולתם של אינדיבידואלים להפוך לקהילה על אף השונות באורחות החיים, המנהגים והתרבויות. זהו ספר מעצים משום הערכים ההומאניסטיים והחברתיים הגלומים בו, והאופן שבו יצירה ומחאה שאינה אלימה יכולות להפוך את העולם לטוב יותר.

"אוטובוס ושמו עדן". חיבר ואייר: בוב גרהם. תרגמה: אירית ארב. הוצאת כנרת זמורה-ביתן.

גורי נמרים לגורי ילדים

ספרי פעוטות לוקים לעתים בהיעדר תנופה ספרותית, מקוריות ועיצוב אמנותי מרהיב (בפן הטקסטואלי והוויזואלי), עד כי נדמה שיוצרים לגילים אלו שוכחים שיצירה אמנותית בעלת ערך אסתטי רלוונטית גם לקטנים. בשל כך, פרסומו של הספר "גורה נמרה" שכתב גור אילני ואיירה הדר ראובן, הוא בגדר הפתעה משמחת ומרגשת. הטקסט התמציתי של אילני מתאר יום בחייה של גורה נמרה, הנפתח כך: "השחר מפציע, השמש זורחת, גורה נמרה מתעוררת בנחת. מתמתחת".

"גורה נמרה". האיורים מעוררים תחושה חווייתית

בכל כפולת עמודים חוזר ניסוח זה בשינוי הנדרשים לפעולותיה של הגורה (למשל: "לרגלי המדרון מעין ומפל מים. גורה נמרה טובלת כפותיים. שותה"). המבנה הסדור והחוזר של הטקסט, מציג את המיקום הגיאוגרפי המשתנה ואת הפעולה שמבצעת הגורה, בקצב מצוין, חריזה יפה, וניסוח קונקרטי של ההתרחשות. זהו מבנה די חריג, ואילני מצליח למסור בו בדיוק את מה שנדרש, ומותיר מרחב גדול לאיור.

בשונה מספרי פעוטות רבים גם כן, הפן הוויזואלי בספר זה מרשים עד מאוד, ובמידה רבה אף אחראי ליופיו העצום של הספר. ראובן המשיכה בקו הסגנוני שמאפיין אותה, והשתמשה בפלטת צבעים מצומצמת ההולמת את צבעי המדבר שבו מתרחשת העלילה, כמו גם בטכניקה של קולאז'ים, הדבקות ועיצוב בעזרת שכבות רבות.

ההשקעה הרבה שניכרת בעבודת האיור אינה מרשימה רק מהפן האסתטי, אלא גם בפן החווייתי כיוון שהיא מגרה את הנמענים הצעירים להתבונן, לחפש, להיות מופתעים ולהתרגש. האפקטיביות של האיורים כה גדולה והדיאלוג עם העלילה כפי שהיא נמסרת בטקסט כה מוצלח, עד שאין לי ספק שהספר יהפוך ל"להיט" בקרב פעוטות.

מרבית ספרי הילדים בישראל אינם נותנים דעתם לטבע, וייצוגם של בעלי-חיים הוא כמעט תמיד בהאנשה או כדמויות משנה שמטרתן להעצים את החוויה של הילד הגיבור. מרענן מאוד לפגוש בספר שהגיבורה שלו היא גורה נמרה, והמרחב הוא ביתה הטבעי. הן הטקסט והן האיור תומכים בעיצוב משכנע של חייה וסביבתה, ועושים זאת ללא דרמות מסעירות, אלא ברגישות ועדינות נוגעות ללב, שירגיעו כל שומע.

"גורה נמרה". מאת: גור אילני, איירה: הדר ראובן. הוצאת מטר. 

בשם הרעות

ספר ילדים נוסף שראה אור לאחרונה הוא "שולי וגולי חברים טובים" שכתבה אמלי ביון ואייר גבריאל אלבורוזו (תרגמה: תלמה אליגון-רוז). זהו סיפור מינורי, חביב ומשעשע על חברות הדוקה בין הילדה שולי לדב הגדול גולי. אין עלילה של ממש בסיפור, אלא רצף של סצנות שבהן מוצגת החברות בין השניים, כיוון ש"לפעמים שולי כועסת, ולפעמים גולי אומלל. אך טוב להם יחד, בדרך כלל".

הנמענים הקטנים ייהנו מהאיורים המוצלחים ומיקום הסצנות על גבי הכפולות, מהנימה השובבית של הסיפור ומהדמויות הנהדרות של הילדה והדב, אשר בכל סצנה אנו מגלים עליהם פרט נוסף. פרטים אלו מנוסחים לרוב על דרך ההיפוך. למשל, לשולי תמיד חם ולגולי קר, שולי קטנטנה וגולי ענק. אך בשונה מספרים רבים אחרים - המיקוד אינו על עצם לימוד ההפכים. זהו לא ספר דידקטי אלא ספר שנעזר בהבדלים ובהפכים כדי להדגיש את החברות ואת האופן שבו כל אחד מהם הופך את הייחוד שלו לבעל משמעות לקשר ביניהם.

"שולי וגולי". חברות בין פעוטות

המוצלח מכל בספר הוא שלא מוזכר כלל שגולי הוא דב. פתיחת הספר - "מי משחק כאן בכדור? שולי וגולי, זה ברור! הם חברים טובים..." - אינה מקבעת את ייצוג הדמויות. האיור הוא שמכתיב מיהם שולי וגולי, ובשל כך "ידו על העליונה". הפרשנות הספציפית שנתן המאייר לטקסט היא אחת מיני אינספור אפשרויות שניתן לבחור מהן, ויש בכך חירות גדולה מאוד גם עבור הנמענים הקטנים, ולצד זאת מדובר בדוגמה מוצלחת לדיאלוג מפרה בין טקסט ואיור.

"שולי וגולי חברים טובים". מאת אמלי בון, אייר: גבריאל אלבורוזו. תרגמה: תלמה אליגון רוז. הוצאת כנרת זמורה-ביתן.

להתראות בים!

ספרו הפיוטי של בנג'י דיוויס, "לוויתן הסערה", הוא ספר מרגש על בדידות, הצורך בחבר וגם על מערכת יחסים בינדורית. גיבור הספר, הילד תום, גר בבית ליד הים

יחד עם אביו (ושישה חתולים, שהנמענים הקטנים ייהנו למצוא אותם באיורים). היעדרה של האם בולט, אך לא מדובר בו. האב יוצא בשעת בוקר מוקדמת לעבודתו בים וחוזר בשעה מאוחרת, כך שתום נמצא רוב הזמן לבדו.

לכן, כשלוויתן קטן נסחף אל החוף לאחר סערה, לא מפתיע שתום לוקח אותו לביתו ומטפל בו. הוא מסתיר זאת מאביו, אך כשזה מגלה את הלוויתן הוא דורש שיחזירו אותו לים. הם עושים זאת, ופעולה משותפת זו - נדירה למדי, ככל הנראה - אמנם קורעת לב בגלל ניתוק החברות (שבינתיים היא חד-צדדית), אבל היא מובילה לשינוי ביחסים בין תום לאביו. האב מבין שתום בודד והשניים מתחילים לבלות יחדיו, כאשר בתמונת הסיום הם נראים צופים בלווייתן ומשפחתו. האיחוד הכפול הזה מרגש מאוד וגלומה בו תקווה ואופטימיות.

איוריו של דיוויס בספר זה מרהיבים. סגנונו פיוטי אך גם נגיש מאוד, לוכד מיד את העין וסוחף את הנמענים למחוזות הרחוקים והמבודדים שבהם מתרחשת העלילה. הטקסט מוצלח לרוב, ועל אף שלדעתי ישנו פספוס בדרך שבה מאופיין הרגע שבו מבין האב את הבדידות שבה שרוי בנו, זהו סיפור מוצלח, שהסמליות שלו אינה עוברת מעל ראשי הילדים, ועלילתו מעניינת ומרגשת. על אף הקרירות המנשבת מדפי הספר, ככל שהסיפור מתקדם - וודאי בסיומו - רוח נעימה משתלטת, והחוויה המרכזית חיובית מאוד ומשמחת.

"לוויתן הסערה". חיבא ואייר: בנג'י דיוויס. הוצאת שוקן.