שתף קטע נבחר

לחיות את הרגע

דבר תורה לפרשת פנחס

האם אנו מסוגלים להיות שקועים בדבר בצורה מושלמת? כשאנו נמצאים באסיפה, פגישה, בבית הכנסת וכדומה, האם אנו שקועים לגמרי בעניין הנוכחי, או שאנו חושבים באותה עת גם על הדברים שנצטרך לעשות מאוחר יותר? אפילו עכשיו, כשאתם קוראים את הטור הזה, האם אתם לגמרי "כאן", או שאתם חושבים גם על דברים אחרים?

 

בפרשתנו, בני ישראל עומדים כבר בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר, הדור החדש עומד לקראת הכניסה הנכספת לארץ ישראל והתורה מפרטת את תוכנית חלוקת הארץ לשבטי ישראל לאחר כיבושה.

 

כולם יודעים שתמיד "הדשא של השכן ירוק יותר", ולכן בכל חלוקה עלולים להתעורר מחלוקות, וכאן שצריך לחלק את ארץ ישראל לשנים עשר שבטים, ולכל שבט עשרות משפחות, וסך הכול מאות אלפי אנשים – איזו שיטת חלוקה יכולה להיות מקובלת על כולם? הרי כל אחד יכול לטעון שהחלוקה אינה הוגנת ושהוא קיבל חלק גרוע יותר, ולהתלונן על מיקום באיזור מרוחק וכדומה. 

 

על כך בא הציווי בפרשתנו, שהחלוקה תיעשה על פי גורל: "אך בגורל יחלק את הארץ, לשמות מטות אבותם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו, בין רב למעט". כשבא יהושע לחלק את הארץ לשבטי ישראל, הכין שני קלפיות, באחד הניח שנים עשר פתקים, עליהם כתב את שמות שבטי ישראל (ראובן, שמעון וכו') וערבבם בקלפי, בשני הניח עוד שנים עשר פתקים, עליהם כתב שמות תחומי הארץ (תחום עכו, תחום ירושלים וכו') וערבבם בקלפי, ובכל פעם הוציאו שם של שבט, ובמקביל תחום מסוים בארץ, והתחום שעלה בגורל השבט הפך לנחלתו של אותו השבט.

 

כשמעיינים בפסוק שהבאנו קודם, בתחילה נאמר, "אך בגורל יחלק את הארץ", ובפסוק שלאחריו נאמר שוב, "על פי הגורל תחלק נחלתו". מה פשר הכפילות? חז"ל למדו מכך שהכוונה היא "על פי הגורל" כפשוטו – מלשון פה, שהגורל פתח כביכול את פיו ודיבר והודיע בקול רם את התוצאות הגורל.

 

מובן שזהו נס היוצא לגמרי מגדרי הטבע, שהפתקים של הגורל דיברו והשמיעו קול! וכאן נשאלת השאלה: מה היה הצורך בנס גדול שכזה, הרי על ידי הרוח הקודש כבר ראו בצורה ברורה ביותר שהגורל הוא אמיתי!  והרי הגורל אינו מצווה ותכלית לעצמה אלא רק אמצעי לחלוקת הארץ, כלומר שהדרך כיצד לחלק את הארץ היא על ידי הגורל.

 

וכאן מגיע הרעיון המרכזי בכל העניין: במצוות של הקב"ה אין הבדל בין אמצעי למטרה! לשניהם יש את אותה מידה של תוקף וחשיבות. הכלל הוא שבתורה ובקדושה, כל דבר, גם דבר שהוא אמצעי מוכרח בשביל דבר אחר, יש לו מעמד מיוחד בפני עצמו, כאילו היה תכלית ומטרה לעצמה.

 

לפי זה מובן ההסבר בדבר הצורך שהגורל היה מדבר: מכיוון שהיה זה ציווי מפורש מה', "אך בגורל יחלק את הארץ", אין אנו מתעניינים עוד במטרת הציווי, אלא לגורל עצמו יש מעמד של עניין בפני עצמו (לא רק כאמצעי לדבר אחר), ולכן המצווה מתבצעת בשלמותה רק כאשר הגורל בעצמו – ללא עזר מצד גורמים אחרים – מבצע את חלוקת הארץ בשלמות, בלא להשאיר מקום לספקות ופקפוקים, ועם כל הפרסום שהדבר דורש.

רעיון זה יש בו עומק נפשי-רוחני יוצא מן הכלל. כי לפעמים אנחנו עושים דברים באופן שטחי רק כדי 'להעביר' אותם (לסמן לעצמנו V), ובעצם כלל לא מעונינים לעשות את הדבר. אבל מי שלומד לקח מה״דיבור״ של הגורל הרי הוא עושה כל דבר עם כל האמת והפנימיות של נשמתו, ולכן הוא שקוע לגמרי בעניין ומשקיע בזה את כל כוחותיו.

אדם שחי ככה אינו מבדיל בין אמצעי למטרה. בין פעולה שהיא הכנה לדבר אחר, לבין פעולה שהיא מטרה לעצמה. שהרי אם עליו לעסוק כרגע בהכנה למשהו, צריכה ההכנה להיות באופן פנימי ויסודי, כדי שתהווה הכנה ראויה לשמה לדבר הבא. ולכן אין מה לזלזל בהכנה ולחשוב על 'הלאה', אלא אדרבה, לשכוח מהכול, ולשקוע במשימה הנוכחית בכל הכוחות.

 

הרבי מליובאוויטש סיפר, שפעם הוא נכנס לחותנו, רבי יוסף יצחק, כרבע שעה לפני שזה היה צריך לנסוע מפטרבורג למוסקבה. היה זה זמן של גזירות קשות על היהדות, ובעת נסיעותיו המעקב אחריו מצד הבולשת היה גדל (כיוון שידעו את עיסוקיו ומטרות נסיעותיו), והיה מדובר בעניין של סכנה ממש. (בסופו של דבר החותן נעצר ונידון למוות ע"י השלטון הקומוניסיטי, ובנס ניצל ושוחרר בי"ג תמוז החל בשבוע זה.) ולמרות זאת, ראה הרבי שחותנו שקוע בלימוד עיוני והוא פנוי ומשוחרר מכל דאגה שהיא! שאל אותו הרבי: כיצד אתה מצליח לשלוט כל כך על רגש הלב?! אמר לו חותנו: יש מושג שנקרא "הצלחה בזמן". כלומר, שכאשר אדם עושה משהו, הוא משוחרר מכל דאגה ומחשבה אחרת ממה שהיה לפני כן וממה שיהיה אחרי כן, וכך הוא מנצל את הזמן ההווה במילואו.

 

הוסיף הרבי וסיפר שהצלחה כזו בזמן היה לרשב"א (רבי שלמה בן אדרת מברצלונה, בן המאה ה-13). סדר יומו כלל, בנוסף לתפילותיו ולימוד התורה שלו לעצמו: 1) כמה שיעורי תורה לתלמידיו; 2) כתיבת תשובות לשאלות בתורה ובהלכה שהריצו אליו מכל רחבי העולם; 3) עבודה כרופא בריפוי חולים; 4) ובנוסף, הספיק בכל יום להקדיש זמן לטיול רגלי. כל זה נקרא "הצלחה בזמן" – שכל דבר שהוא עושה, הוא שקוע בו לגמרי, ושאר העניינים שלפני ואחרי כאילו אינם קיימים במציאות, וכך הוא עושה כל דבר בשלמות.

 

שבת שלום

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים