שלום לתמימות: איך מסבירים רוע לילדים?

ראיתם את מדריך השנאה הפרקטי של הדבורה החמאסניקית? לא, זה לא שאני מסניף חומרים אסורים במרחב המוגן. אני רציני לגמרי. רץ עכשיו בפיד של הפייסבוק איזשהו קטע מתכנית טלוויזיה פלסטינית לילדים. קטע כזה חמוד, אתם תמותו על זה: דבורה ספוגית ,עגלגלה ולבבית מראיינת שתי ילדות מתוקות (גילאי חמש-שש להערכתי) ומעודדת אותם להודות בשנאה ליהודים, לזרוק אבנים על יהודים, וכשיהיו גדולות - להפוך לשוטרות, לרדוף אחרי גנבים, ולהרוג סקנדינבים... סתם, יהודים, בטח שיהודים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

מבצע "צוק איתן" - ההתמודדות עם הילדים:

מצב מלחמה: איך להסביר את המצב לילדים?

• להקל על הפחד: המלצות למשחקים שאפשר לקחת לממ"ד
  

זו אינה הקדמה לטור פוליטי, ימני או שמאלני. תשכחו מזה. זה לא טור צדקני, זה טור טכני. מה שדפוק והזוי ביצירת המופת הטלויזיונית שתוארה לעיל, זה שהיא אכן עונה על צורך פסיכולוגי מסויים אצל ילדים, צורך חשוב, שהורים ישראלים לילדים קצת יותר מבוגרים (נניח שלוש וצפונה) צריכים לשבור את הראש כל הזמן איך להתמודד איתו בצורה יעילה ועמוקה ומורכבת, בלי להיגרר לטמטום החמאסניקי. אני מדבר על הצורך להסביר רוע לילדים. במילים חינוכיות קצת יותר - על הצורך של אמא ואבא לתווך לילד שקיימים גורמים בעולם שינסו/מנסים להזיק לו בצורה אלימה, גם ללא פרובוקציה מצידו. זו תובנה מפחידה לכל ילד. מפחידה מאוד.

למשל, קחו אותי. בהתחלה התמודדתי עם האזעקות ועם הילדים המפוחדים שלי כמו אידיוט. ניסיתי להיות נונשלנטי ולעשות מזה צחוק. כמו כל תרופת אליל, זה עבד לחמש דקות. עד רדת הלילה או עד האזעקה הבאה. לא טוב, ונטורה. טעון שיפור.

ניסיתי לתת הדרכה התנהגותית, לתרגל כניסה למרחב מוגן על יבש. קצת יותר מוצלח. ברגע שעוברים למישור האקטיבי מרגישים יותר טוב. הגוף זוכר אוטומטית את התנועה ומתפקד היטב למרות הלחץ, ואז זה חוזר בחזרה ומרים קצת דימוי עצמי. יופי. אבל עדיין, משהו היה חסר. אני לא מתכוון לחרדה. זו דווקא תגובה נורמלית וצפויה. אני מדבר על סוג של עצב/פחד שהתנחל לו בעיניים לאורך היממה, משהו שידידי מהדרום מכירים כבר הרבה שנים עם הילדים שלהם.

מתחילים להפנים שיש רוע מוחשי בעולם

טוב, אין ברירה. צריך לדבר עם הילדים. אז חיבקתי אותם (רצוי) , חייכתי אליהם את חיוכי יודע הכל (אופציונאלי) ואמרתי להם ש... רקטות זה בכלל לא מסוכן, אם אתה יודע איך להתגונן. למעשה (כך אמרתי) תאונות דרכים זה דבר הרבה יותר מפחיד ומזיק, ובכל זאת אתם לא רועדים בכל פעם שנכנסים לאוטו ונוסעים לסבתא, נכון? לא נכון.

ואז הבנתי. לי קל להתנחם בחישובי הסיכון הסטטיסטיים כי אני כבר מזמן השלמתי עם משהו שהם מתחילים רק עכשיו להפנים בצורה מוחשית: שיש רוע מוחשי בעולם. רוע שמופנה נגדם. תאונות דרכים לא מייצגות עבורם כוונת זדון. טילים ודיאלוגים מתלהמים עתירי זעם קדוש - דווקא כן.

עכשיו, כשהם יודעים מעבר לכל ספק סביר שהעתיד שלהם יהיה רצוף מקרים שבהם ינסו אנשים לרמות אותם, להכאיב להם, לשדוד אותם ו... כן, גם לרצוח אותם - עכשיו הם מקבלים תמונה שלמה יותר, ריאלית יותר, של החוויה האנושית. יש זוועות בעולם הזה. מהנקודה המדוייקת הזו, הורה ישראלי ממוצע יכול לבחור באחד משלושה כיווני התמודדות אפשריים.

הראשון הוא הפתרון החרדתי. התכנסות פנימה, הליכה על בטוח, הימנעות מכל סיכון אפשרי וניסיון נואל לחשוב 32 צעדים קדימה. התופעה הזו מוכרת גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. מכירים את כנופיית האובר-פרוטקטיב? אין הורה שלא יכול לשלוף דוגמה. אם לא הבנתם, מדובר בפתרון בעייתי לאללה.

הכיוון השני הוא הכיוון החמאסניקי: שנאה. תיעול ההתמודדות הרע לכיוון של אגרסיה. יש היגיון פסיכולוגי מעוות בזה - כשאתה עסוק בלהתפלל להשמדתו של האחר, ויותר מכך: כשאתה מבלה את זמנך בריטואלים יומיומיים של קללה ותכנון נקמה (חיזרו לתוכנית הילדים הקסומה שהוזכרה בהתחלה), אתה מכחיש באופן יעיל את האימה והחשש, וגם מתבשם באשלייה של שליטה. יופיו של הפיתרון הזה בפשטותו. אינך נדרש לחשיבה מורכבת או נצנוצי איי-קיו מיותרים, ועל הדרך אתה מתענג על תחושת שייכות חמימה בקרב החברים לדעה. למען הסר ספק - גם ערבים וגם יהודים יודעים לפנות לכיוון הזה, בצורה אינדיבידואלית או מאורגנת. מדובר בפשלה אוניברסלית.

ולמה הפתרון הזה מטומטם? (ישאל אותך הילד). ורי סימפל, מתוק שלי, כי בטווח הארוך הפתרון הזה יקדם את מותך שלך.

יוביל לכך שתיפגע, תינזק, תנודה ותידחק הצידה. החברה האנושית המודרנית לא מתגמלת על אגרסיביות יתר ,מתוקי. היא מענישה עליה בחומרה.

ויש את הכיוון האחרון. ילדים שלי, הדרך הכי טובה להתמודד עם הרוע היא לדעת ש:

א. הוא קיים והוא תמיד יתקיים

ב. יש דרכים להתמודד איתו וגם

ג. אף פעם אסור להפוך אותו למוקד העניין שלך. החיים האמיתיים נמצאים במקום אחר.

אז דברו איתם על זה. בדרך שלכם. בעיתוי שמתאים לכם. אין ולא יהיו רצפטים להורות האינטואיטיבית שלכם. תרגלו איתם כניסה למרחב המוגן, דברו איתם על המצב, תסתירו מה שלדעתכם צריך להסתיר, ובד בבד תקדישו גם זמן לדבר איתם על הדברים האחרים, אלה ששווה לחיות למענם. ואם אפשר, תעשו לי עוד טובה קטנה - תמשיכו לדסקס איתם גם כמה ימים ושבועות אחרי שכל זה יגמר, וזה יגמר, כמובן.

את מילות הסיכום בחרתי להשאיר לאחד שבאמת יודע לכתוב. קראו לו נתן אלתרמן:

את הרע צריך לראות כדי להילחם בו

על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו

שלום.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה, מרצה ומדריך בפיתוח מיומנויות של חשיבה יצירתית וחשיבה פסיכולוגית