מאחרים כרונים? כך תגיעו בזמן - ותפסיקו לדאוג
אתם שוב מאחרים לפגישה בעבודה, שוכחים לחזור לשיחת הטלפון שהבטחתם וחוששים להודיע שלא תגיעו בזמן - כי יכעסו עליכם, כרגיל. איך משתחררים מהנטייה הכרונית לאחר, מתחילים לדייק ורוכשים שוב את אמון הסביבה? כתבה נוספת בסדרה שמעניקה לכם כלים לחיים טובים יותר
אתם מכירים את ההבטחות הללו בעל פה: "אני תכף חוזרת אליך", "אני מגיעה אלייך עוד כמה דקות", "נדבר בהמשך", ואפילו "מיד: עדויות חדשות".
המשותף לכל ההבטחות הללו הוא הזמן, אבל הוא אינו מדויק. לכו תבינו למה הם התכוונו. "תכף" זה שתי דקות או רבע שעה? "מיד" זה בדקה הקרובה או בעוד 20 דקות? ומה זה בכלל "בהמשך"? בהמשך למה בדיוק?
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
מהכתבות הקודמות בסדרה:
מפחדים מהחופש? כך תהיו משפחה מאושרת
ביקורת בונה? איך להעיר לאחרים בלי להעליב
אושר מתחיל באהבה עצמית. איך עושים זאת?
לא עומדים בהבטחות לעצמנו
השפה שלנו, המילים שאנו בוחרים, מעידה עלינו. היא משקפת את מי שאנחנו, את היחסים שאנו רוקמים עם האחרים ואת הדרך שבה אנו מתנהלים בעולם.
יש לה, לשפה הזאת, שתי פנים: אם אנו לא מדויקים עם אחרים, סביר להניח שאנחנו לא מדויקים גם עם עצמנו. ואם אנחנו לא אמינים, כלומר לא עומדים בהבטחות שלנו לאחרים (לא חוזרים, לא מדברים, או מגיעים באיחור), מותר להניח שאנו מתקשים לעמוד בהבטחות שלנו לעצמנו - מפינוי זמן איכות לילדים (שמאוכזבים מאיתנו) ועד השקעה בתזונה נכונה (אנחנו מאוכזבים מעצמנו).
כשאנחנו לא מדויקים או לא אמינים, אנחנו מותירים את הצד השני בחוסר ידיעה (מתי נגיע), בחוסר אונים (הוא ממתין עד בוש) ובסופו של דבר גם בחוסר אמון כלפינו (הוא לא סומך עלינו). אנחנו גורמים לו להתאכזב, לכעוס, להתייאש, להתרחק מאיתנו. אנחנו אלה שמפסידים אותו. אנחנו אלה שמבודדים את עצמנו, שמייצרים את מפח הנפש ואת חיבוטי הנפש אחר כך.
למה אנחנו מתעקשים לא לדייק? אצל רבים מאיתנו המחויבות לעמוד בזמן היא כלא, עונש. היא בלתי נסבלת. כשאנחנו כבר קובעים משהו, קרוב לוודאי שנתחיל לדאוג שמא לא נעמוד בו, לא נקיים אותו ובטח נפשל בגדול. אז במקום לטפל בפחד או להתמודד ולנסות לעמוד בזמנים שקבענו, אנחנו מעדיפים להפריח עננים של חוסר בהירות. להשאיר את כל האופציות פתוחות, לדחות את ההחלטה, להימנע מהחלטיות.
מתרצים ומזיעים ממאמץ
לכאורה, כך אנו משתחררים מהעול המעיק של הדיוק, אך למעשה שימרנו את הפחד. הפחד מהתגובה, ממה יגידו עלינו, גורם לנו לתרץ, לשקר, להסביר ולהזיע פעם אחר פעם, כאילו לא למדנו דבר.
גרוע מכך, אנחנו יושבים במכונית ומביטים בשעון, יודעים שנאחר אבל לא מעזים להרים טלפון ולהודיע שלא נגיע בזמן, שנאחר בכמה דקות. עד כדי כך אנחנו פוחדים. כל הזיכרונות מהעבר - כיצד הטיפו לנו ונזפו בנו - עולים ומלחיצים מחדש, ואנחנו מתכווצים ומעדיפים להדחיק. אז אנחנו מאחרים ולא מודיעים, והוא מחכה לנו. הזמן עובר, הלחץ עולה והכעס מחלחל, ויכול להיות שהוא ילך או יתקשר לבטל, יימאס לו מאיתנו, והכל מפני שלא הרמנו טלפון והודענו. רק בגלל פעולה אחת פשוטה.
בקיצור, גבירותיי ורבותיי, האיחור הוא סבל מתמשך על פני שנים. האם לא הגיע הזמן לנקות אותו מחייכם? הדיוק משחרר אותנו מכל זה, מנקה את המעמסה הרגשית ומקרב אלינו בני אדם. הדיוק הופך אותנו לקלים יותר, נקיים יותר ושמחים יותר, כי היושרה תמיד קלה מהשקר. תמיד.
אם אתה מודיע בזמן שאתה עלול לאחר ומספק זמן הגעה, ולא נותן לאדם שממול להמתין כך סתם, אתה מוריד מעצמך לחץ מיותר ואינך צריך לדאוג, להילחץ או לנסוע במהירות גבוהה. אם את אומרת "אני אגיע אלייך תוך 10 דקות" ועומדת בכך, את מרגישה טוב עם עצמך. והחברה שלך יודעת, במקביל, שאפשר לסמוך עלייך. בכל פעם מחדש היא נוכחת בכך ואין בה לחץ אלא נינוחות.
"אני חוזר אלייך תוך 10 דקות", "אני מגיעה אליך ברבע השעה הקרובה", "ב-07:35 בדיוק: עדויות חדשות", "בוא נקבע לדבר מחר ב-12:30" - נסו להשתמש במלים מדויקות. נסו להיות מדויקים כלפי האחרים. הפסיקו לאחר, או הודיעו מראש שאתם עלולים לאחר, והם ייתנו בכם אמון. יסמכו עליכם, יסלחו לכם וייצרו אתכם קרבה ואינטימיות. הרווח כולו שלכם.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
