משפחות בחזית: חמאס, לא תזיז אותנו מכאן
למרות הפצמ"רים, המנהרות והחרדות: הילה היא הנערה היחידה שנשארה בעין השלושה, ברוריה ושלושת ילדיה לא עזבו את כרם שלום: "אין כמו בבית"
רבים מתושבי עוטף עזה לא נשארו בדרום, אבל יש גם מי שעל אף הפצמ"רים, המנהרות והחרדות נותר בלב החזית, בזמן שחיילי צה"ל בתוך עזה. בקיבוץ עין השלושה, למשל, נותרו רק כ-60 תושבים מתוך 350. הרוב המוחלט של המשפחות עם הילדים ביישוב, שנמצא מטרים ספורים מהגבול עם עזה, כבר עזבו, אבל התושבים שנותרו לא חושבים לרגע לעזוב את הבית.
צוק איתן - כתבות נוספות בנושא:
- יומיים ברצועת עזה: מה עשתה כל חטיבה?
- משפחה במבצע: שלושה אחים וגיס ירדו לעזה
- שדרות מקבלת את השבת: "לא יעזור לבכות"
שני האחים ממשפחת כהן מעין השלושה נותרו לשמור על היישוב, תרתי משמע. אחד מהם, מרסלו, גויס בצו 8, אך בתפקידו שומר על הקיבוץ, בעוד אשתו והילדים נסעו צפונה. "מי שלא צריך להיות פה עדיף שלא יהיה", אמר. "אני בכיתת כוננות כבר כמה שנים ושומר על הבית. הילדים לא צריכים לשמוע את כל הפיצוצים ומה שקורה פה אלא ליהנות מהחופש הגדול בשקט ורוגע".
אשתו של מרסלו, מירב, וארבעת ילדיהם (בני 5, 9, 12 ו-14) מתארחים בקיבוץ בצפון יחד עם עוד שמונה משפחות, "כדי ליישם את עיקרון הביחד", אמר מרסלו. "כך הרבה יותר קל להתמודד עם המצב".
"אחד הדברים שעוזרים לנו להתמודד זה להיות ביחד, עם אלה שנותרו", סיפר אחיו של מרסלו, דני. "אנחנו מתמודדים עם המצב כקבוצה. הביחד נותן הרבה כוח. אנחנו נפגשים לארוחות יחד, רואים את החדשות ביחד. שלא כל אחד יהיה בבית שלו".
ביומיים האחרונים התמודדו תושבי עין השלושה, יחד עם תושבי יישובים סמוכים, עם כמה אירועי חשד לחדירה, חלקם התבררו כאירועי אמת. "במצב כזה אנחנו בעיקר מחוברים לחדשות. יש הרבה אי-ודאות ובעיקר ממתינים לראות מה קורה. מתחברים למחשב ולטלוויזיה כדי לגרד איזושהי פיסת אינפורמציה כדי לדעת מה קורה. ובעיקר פשוט מחכים", מספר דני.
נערה יחידה בעין השלושה
הילה הנגבי (15) היא תושבת נוספת שנשארה בעין השלושה, אולם היא הנערה היחידה שנותרה היום בקיבוץ. עד אתמול נותרה ביישוב נערה נוספת, חברתה של הילה, אך היא נסעה לקרובי משפחה בנצרת עילית.
"בגלל הרעש של הטנקים והתותחים אני לא יכולה לישון עד ארבע לפנות בוקר, אז העייפות משתלטת עליי. אני נרדמת וישנה עד אחר הצהריים", מתארת הנגבי את שגרת יומה. "אני ישנה בממ"ד, אז כשיש אזעקה לא צריך לצאת. לפעמים אני אפילו לא מתעוררת. אני לא משתעממת. אני אוהבת לאפות, אז יש הרבה עוגות", היא מספרת בחיוך.
"אנחנו בכלל אוכלים הרבה בתקופה הזאת", צוחקים הוריה, תרזה-מריה וראובן. זמן נוסף מוקדש לשיחות טלפון ממושכות עם בני משפחה המתגוררים בקולומביה. "השיחות תמיד נגמרות בהזמנה ובקריאה שנעזוב ונבוא להתארח אצלם". אך למרות ההזמנה, המשפחה נשארת בקיבוץ משום שהאב ראובן עבר לאחרונה ניתוח בזרועו ובני משפחתו מעדיפים להישאר ולתמוך בו.
"אני מתגלח ומתפלל שאספיק לסיים"
בשנים האחרונות נפגעו שני בתים בקיבוץ עין השלושה מפגיעה ישירה של רקטות. "החיים ככה לא פשוטים, וזה עצוב לומר אבל מתרגלים, מסתגלים", אומרת חנה פקרמן, החברה בצוות החירום היישובי. "אתמול ישבתי לעשן סיגריה ופתאום 'צבע אדום'. לא הספקתי לזוז והייתה נפילה. מה יכולתי לעשות? המשכתי את הסיגריה".
במקרים רבים מתמודדים חברי הקיבוץ עם החשש והסכנה התמידית בהומור. "הפכנו לאנשים מאמינים. אני מתגלח ומתפלל שאספיק לסיים. הולכים למקלחת - מתפללים. הולכים לשירותים - מתפללים", אומר דני כהן, אחד מתושבי הקיבוץ. תושבת נוספת, בתיה אונר, מרחיבה ומספרת בחיוך כי "כשהולכים לשירותים זו בכלל משימה - צריך להחליט אם ללכת לאלה שבמסדרון כי שם יותר מוגן, או למקום שממנו שומעים את הצבע האדום".
"הכול בסדר. עשינו בריכה בתוך הבית"
בכרם שלום נותרו כ-13 איש, כולל ילדים, מתוך כ-150. למעשה, עוד טרם מבצע "צוק איתן" הקיבוץ החל להיצבע בצבעי חאקי, ובתפאורה הזו ברוריה קרני-הדס ושלושת ילדיה לוטן (12), רודד (7) וארבל (5) הם בהחלט תפאורה מוזרה.
כיצד אימא מתמודדת עם מלחמה מחוץ לבית ומעליו? "כל הבית חדר משחקים אחד גדול. הכול בסדר", מרגיעה ברוריה. "הילדים משחקים ועושים מסיבות פיג'מה בממ"ד. חלק מהזמן אנחנו גם עושים בריכה בתוך הבית".
המשפחה נסעה בשבוע שעבר למצפה שלם הסמוך לים המלח והתארחה אצל חברים, אבל הגעגועים הביתה עשו את שלהם. "אירחו אותנו בצורה מדהימה, אבל אין כמו בבית", מספרת אם המשפחה. לכל מי שלא מאמין לה שהילדים דווקא נהנים להיות בבית כשבחוץ רועמים תותחי הצבא ופצמ"רים מתפוצצים כמעט בלי הפסקה, היא מבהירה: "הם באמת מסתדרים. כשיש פיצוץ הם בודקים אם מדובר באירוע תקין או לא - וממשיכים הלאה. הם יודעים שחלק זה שלנו וחלק שלהם, כהגדרתם.
"איך אפשר לגדל ילדים בעיר? אני לא מבינה את זה. עד עכשיו בכל אירוע ביטחוני תמיד היינו ביחד", היא אומרת.
כרם שלום הוא אחד היישובים שאיום המנהרות עליו מוחשי ביותר. "גם לפני יותר משבע שנים הייתה מנהרה, וגלעד שליט נחטף. אנחנו יודעים שהאיום הזה קיים וזה לא מפתיע אותנו. עוד טרום ימי הממ"דים אני זוכרת שהיינו מסתגרים בבתים ומחכים למה שאנחנו לא רוצים שיגיע", היא מספרת.
לדבריה, אחד הדברים שהכי חסרים לה הוא שאר חברי הקיבוץ, שהתפזרו בכל רחבי הארץ בניסיון להתרחק מהרקטות והמלחמה. "חסר לי הביחד. הרבה יותר עזבו מאשר במבצעים קודמים. אם קודם היו יוצאים ליומיים-שלושה וחוזרים עד ההתרעננות הבאה, עכשיו עזבו עד שייגמר הכול. אני מקווה".
לפנייה לכתב/ת 
