מפנים להם עורף. אלפי בדואים לא ממוגנים
עודה נהרג מפגיעת רקטה בבית הפח שלו, ושתי האחיות מראם ואסיל נפצעו בנסיבות דומות - והן לא היחידות. היישובים הבדואים הבלתי מוכרים מוגדרים "שטח פתוח" ולכן "כיפת ברזל" לא מגינה עליהם. מקלטים ציבוריים וממ"דים אין בהם, ואפשר בקושי לשמוע את האזעקות מיישובים שכנים. אזרחים, סוג ב'
אל-זערורה, אל-זרנוק, דחאיה, אום אל-חיראן, אל-עראקיב, סעווה ועווג'אן. כמה מאיתנו מכירים את היישובים האלה? כמה מאיתנו ביקרו בהם אי פעם? אם תזינו את שמותיהם לאפליקציית הניווט Waze, קיים סיכוי גדול שתתבקשו לחשב את מסלולכם מחדש. הסיבה לכך היא שמדובר ביישובים בדואים לא מוכרים שלא מופיעים במפות רשמיות ועל גבי שילוטי דרכים.
יישוב בלתי מוכר הוא יישוב שרשויות המדינה אינן מכירות בקיומו, ותושביו אינם זכאים לאספקת שירותים כגון חיבור לרשת מים, חשמל וטלפון ותשתיות תחבורה. על פי הערכות, בישראל חיים ביישובים הבלתי מוכרים בין 75 ל-80 אלף בני אדם - 65 אלף מהם הם בדואים שחיים בנגב.
כל תושבי היישובים הבדואים הבלתי המוכרים הם אזרחי ישראל, משרתים בצבא וזכאים לשירותים ביישובים מוכרים סמוכים.
בשבוע שעבר נפצעו שתי ילדות בדואיות, מראם (בת 11) ואסיל (בת 13) אל-וקילי, מהתפוצצות רקטה בחצר ביתן באזור לקיה בנגב. מראם הייתה בסכנת חיים כשנפגעה בבטנה מרסיס, ובינתיים חל שיפור משמעותי במצבה. אסיל נפצעה קל מפגיעת רסיס ברגלה. אתמול נהרג עודה אל־וואדג' בן ה-32 בביתו ביישוב בדואי לא מוכר ליד דימונה. בתו איה, בת שלושה חודשים, נפצעה קשה בראשה, אשתו בנו בן הארבע מוחמד וקרובת משפחה נפצעו קל. מותו של אל-וואדג' ופציעתם של בני משפחתו ושתי האחיות ממשפחת אל-וקילי העלו מחדש לדיון את סוגיית המיגון ליישובי הפזורה הבדואית, ובכלל ליישובים הבדואים במדינת ישראל.
"נפילה בשטח פתוח היא נפילה בבית שלנו"
עיתון "הארץ" חשף בשבוע שעבר שמערכת "כיפת ברזל" לא מגנה על תושבי היישובים הבדואים הלא מוכרים ("הפזורה הבדואית") משום שאינה מיירטת טילים שנורים לעבר שטחים פתוחים וחקלאיים. בקהילה הבדואית זעמו על החשיפה וטענו שהמדינה מפקירה את חייהם. "כשאתם שומעים על נפילה על שטחים פתוחים, לפעמים זה אומר פגיעה ישירה בבית שלנו", אמר ל-ynet יאסר אל-בית, אחד מקרובי משפחתו של אל-וואדג'. "הבתים שנפגעו הם מה שנקרא שטח פתוח. לכן 'כיפת ברזל' לא מיירטת את הרקטות. אין גם שום אזעקה. כששומעים שזה נפל בשטח פתוח, לפעמים זה גם נפל 50 מטר מבית אצלנו. והפעם זה נפל על בית של אנשים. פגע בכולם, אימא וילדים. אין לנו שום מיגון. כשמדווחים על נפילה בשטח פתוח - זה לא באמת שטח פתוח. זה בית של מישהו". חסן אל-וואדג', קרוב משפחה נוסף, אמר: "אין לנו איפה להסתתר".
עודה אל-וואדג' עבד כמאבטח במפעל "רותם דשנים", והוא האזרח השני שנהרג במהלך מבצע "צוק איתן" בעזה אחרי דרור חנין, שנהרג ביום שלישי שעבר מפגיעת פצמ"ר במחסום ארז. גיסו של ההרוג סיפר כי "בני משפחתו של עודה מרוחקים חמישה קילומטרים מדימונה ולא שמעו אזעקה. וגם אם יש אזעקה, איפה הם יתחבאו? אני גר 500 מטר מהם. הטיל נכנס ממש לבית ופירק את צריף הפח שלהם. אין שם מיגון. אנחנו באוויר. אם בונים משהו מבטון - הורסים לנו. אם אתה שם בלוק אחד, באים והורסים".
בלי מערכות אזעקה, בלי מיגוניות
ברוב היישובים הבדואים - מוכרים ולא מוכרים - אין מערכות אזעקה, ממ"דים, מקלטים ומיגוניות. שופטי בג"צ דחו אתמול (יום א') את העתירה של האגודה לזכויות האזרח שדרשה להציב מיגוניות באופן מיידי לכ-100 אלף תושבים בדואים חוקיים ולא חוקיים בנגב. על פי הערכות, בנגב חיים כ-200 אלף בדואים.השופטים קבעו כי אופן הקצאת המיגוניות בנסיבות הקיימות אינו פגום ושהרשויות אחראיות על הקצאת אמצעי מיגון. אולם, הם הוסיפו שחלקה של העתירה שנוגע לתשתיות המיגון בכפרים תמשיך להתברר לאחר שהמדינה תגיש תשובה משלימה לעניין הזה.
"על פניו נראה שמיגוניות ניידות יכולות להיות פתרון", אמרה ל-ynet נירית מוסקוביץ' מהאגודה לזכויות האזרח בישראל, "אבל כמובן שאנחנו לא מתיימרים להיות מומחי ביטחון ולקבוע למערכת מהו האמצעי הטוב ביותר. אנחנו אומרים שבמצב שבו לא שומעים אזעקות ושבו 'כיפת ברזל' כלל הנראה לא מיירטת טילים בשל הגדרת הכפרים כשטח פתוח, ושבו 'המבנים' הם בסך הכול פחונים, ברור שהסכנה לתושבים היא רבה".
בהתייחסה לפסיקת בג"צ, הביעה מוסקוביץ' אכזבה גדולה. "המדינה הביעה בדיון את עמדתה, לפיה המצב בסדר גמור והסיכוי לנפילת טילים בכפרים הבלתי מוכרים הוא נמוך יחסית, והתושבים צריכים לשכב על הבטן ולכסות את הראש עם הידיים. לא ניתן להסתפק בהנחיה כזו כדי למגן את היישובים", היא אמרה.
מבדילים בין דם לדם
שבעה יישובים בדואים הוקמו על ידי מדינת ישראל, ועוד 11 כפרים בדואים זכו להכרה. 35 כפרים בדואים אינם מוכרים על ידי המדינה ולכן לא זוכים לקבל שירותים שונים. גם כפרים שזכו להכרה וגם כאלה שלא סובלים מהיעדר מיגון.ח״כ תמר זנדברג (מרצ) יזמה דיון דחוף בכנסת בעקבות היעדר המיגון בפזורה הבדואית בנגב. "עבור 'כיפת ברזל' זה כנראה 'נפילה בשטח פתוח'", אמרה זנדברג. "אבל עבור אלפי בדואים אלה הבתים והכפרים שלהם שלא מוכרים ולכן גם לא ממוגנים. חבל שצריך קורבנות בנפש, אבל אולי דרך סוגיית המיגון נבין שאין הבדל בין דם לדם".
עמותת "יוזמות קרן אברהם" פועלת מאז הקמתה ב-1989 לשפר את יחסי היהודים והערבים בישראל ולקדם דו-קיום בשלום ושוויון בין יהודים ישראלים לבין ערביי ישראל. בבדיקה שערכה לאחרונה העמותה עולה תמונת מצב עגומה בנוגע למיגונם של אזרחיה הבדואים של מדינת ישראל.
על פי נתוני העמותה שהועברו ל-ynet, כ-90 אלף בדואים חיים ביישובים לא מוכרים, אך באף אחד מהיישובים אין מקלטים ציבוריים, ממ"דים בבתים, מערכות לכריזת אזעקות וציוד חילוץ והצלה. בחלק מהיישובים התושבים שומעים את אזעקות "צבע אדום", אולם הן מגיעות מיישובים שכנים ובצורה מעומעמת.
ומה קורה ביישובים הבדואים המוכרים? יחסית ליישובים הבלתי מוכרים, מצבם טוב יותר, אך בהשוואה ליישובים ישראליים סמוכים ורחוקים, מצבם גרוע מאוד. ברהט, למשל, חיים 57 אלף תושבים וב-50 אחוזים מהבתים ביישוב אין ממ"דים ואין מספיק מקלטים ציבוריים בהתאם לצורך הציבורי. מערכת כריזה לאזעקה דווקא יש ביישוב.
בלקייה, יישוב של 12 אלף תושבים, אין מקלטים ציבוריים, ואלה שקיימים בתוך בתי ספר ובמתנ"ס המקומי אינם שמישים. עם זאת, נקודת זכות לציון היא שברוב הבתים יש ממ"דים. לא כך הדבר בנוה מדבר. ביישוב שבו מתגוררים 5,500 בני אדם, יש ממ"דים רק בשני בתים, ואין מקלטים ציבוריים ברחבי היישוב למעט בבתי הספר החדשים. גם בכסייפה (15 אלף תושבים), שגב שלום (9,000 תושבים), חורה (עשרת אלפים תושבים) ותל שבע אין מקלטים ציבוריים למעט בכמה בתי ספר ביישובים.
"מבדיקה שערכנו כמה ימים אחרי תחילת מבצע 'צוק איתן', התברר שביישובים הבדואים ברשויות המוכרות אין מקלטים ציבוריים בשכונות מגורים או במרחב ציבורי, למשל במרכזים מסחריים", אמרה ל- ynet איה בן עמוס, מנהלת מחלקת המדיניות בעמותת "יוזמות קרן אברהם". "המקלטים היחידים שקיימים נמצאים במסגדים או בבתי ספר, אבל לא בכולם. בכל אופן, זה כמובן לא מועיל למי שנמצא בבית בזמן האזעקה".
לדבריה, המצב הגרוע ביותר מבחינת מיגון נמצא במועצה האזורית נווה מדבר. "בנוה מדבר יש רק שני בתים עם ממ"דים. בערערה שבנגב, 80 אחוזים מהבתים הם ללא ממ"ד".
"זה לא עוזר כשאין לאן לברוח"
"זה לא שיש לתושבים היכן להסתתר", אמרה בן עמוס. "בכפרים המוכרים קיימת מערכת אזעקה, אבל בכל הכפרים הלא מוכרים היא לא קיימת ואין שם חשמל. בחלקם שומעים את האזעקה מיישובים סמוכים באופן חלש או מעומעם, אבל זה לא עוזר כשאין לאן לברוח".
בציבור הישראלי הרחב ודאי מדמיינים שטח פתוח כקרקע נטולת אוכלוסייה, או כקרקע עם אוכלוסייה דלילה ביותר. אך כאשר מדובר ביישובים הבדואים הבלתי מוכרים, לא בטוח שהגדרה זו נכונה משום שבכמה מקרים חלק מהיישובים גדולים מבחינת האוכלוסייה שלהם מיישובים ישראליים מוכרים. "בכפרים הלא מוכרים חיים יותר מ-90 אלף איש", הסביר ל-ynet ד"ר תאבת אבו-ראס, מנהל שותף של עמותת "יוזמות קרן אברהם".
אבו-ראס, מומחה לחברה הבדואית, אמר כי "לא מדובר באוהלים בודדים בשטחים פתוחים כמו שנוטים לחשוב, אלא בעשרות אלפי אזרחים שחשופים לחלוטין לאיום הטילים. היעדר מיגוניות ומערכות כריזה בכפרים הלא מוכרים, וכן הגדרתם כשטח פתוח שאינו מיושב ולכן אינו מוגן ב'כיפת ברזל', יוצרים מציאות בלתי אפשרית ומחרידה. המדינה חייבת לספק לאזרחים הבדואים הגנה ולהציב בדחיפות מיגוניות. חייבים גם להנגיש את שירותי החירום וההצלה. במקרה של עודה אל וואדג', בני המשפחה הסיעו את הפצועים וייתכן שגישה לאמבולנס הייתה יכולה להציל חיים".
"ברשויות הבדואיות המוכרות ישנם פערים עצומים במוכנות למצבי חירום שנובעים מעשרות שנים שבהן תפיסת החירום בישראל הייתה ביטחונית בלבד והאזרחים הערבים לא נחשבו כמי שנמצאים תחת איום וזקוקים להגנה בחירום", אמר אבו-ראס. "התפיסה הזו עוברת שינוי מאז מלחמת לבנון השנייה, שבה כמחצית מהאזרחים ההרוגים היו ערבים, וכן בעקבות הגברת תשומת לב גם למצבי חירום אזרחיים כמו רעידות אדמה, שריפות וסופות. אבל הפערים בשטח עדיין גדולים מאוד ומחייבים את המדינה לסייע לרשויות הבדואיות בהצטיידות ובהדרכה מקצועית".
עזיז אלטורי הוא תושב היישוב הבלתי מוכר אל-עראקיב שביתו נהרס באחרונה משום שנבנה בצורה בלתי חוקית על קרקע שלטענת המדינה אינה שייכת לו. כיום הוא מתגורר עם בני משפחתו מתחת לעץ. "מצבנו גרוע ביותר. מצד אחד אנחנו אזרחי המדינה, אך מצד שני המדינה מסרבת למגן אותנו בממ"דים מפני הטילים. לא מספיקים לנו קשיי היומיום הרגילים, עכשיו גם המדינה מעלימה עין ומתייחסת אלינו כאילו אנחנו לא בני אדם, ומתנערת מאיתנו בצורה הזויה ביותר".
אלטורי מתאר שגרת חיים עגומה ביותר. "אנחנו לא יודעים לאן ללכת בזמן שיורים טילים וגם אזעקות אין לנו". לדבריו, "אנחנו חיים בישראל עוד לפני קום המדינה, וכל הזמן באים ומפנים אותנו מהבתים, הורסים אותם ומשפילים אותנו. אני ורוב המשפחות כאן חיים וישנים כיום מתחת לעצים ללא חשמל, מים מזגנים וכלום", מספר תושב אל-עראקיב.
בכפר אבו אלקרינאת עדיין נאבקים עם המדינה על אדמותיהם. תושב המקום ממשפחת אלקרינאת אמר ל-ynet: "בושה וחרפה למדינה שהיא לא דואגת לאזרחיה הבדואים בזמן מלחמה. היא לא מתייחסת לנפילת טילים בשטחים שלנו.
תמיד אומרים שנופלות רקטות בשטח פתוח, אבל בשטח הפתוח הזה אנחנו אלה שגרים בו. במקום לעזור לנו משאירים אותנו מתחת לאש ובלי קורות גג. לחיות דואגים, אבל אותנו זורקים. כנראה שהדם שלנו לא יקר כמו במגזר היהודי". תושב הכפר ממשיך לתאר את המצב הקשה, בייחוד לילדי המקום שמצבם הנפשי רק מידרדר מיום ליום. "הילדים שלנו חיים בפחד. הם לא יכולים לישון בלילה לא יכולים לישון מרוב הדאגות. כולנו חשופים לטילים, והממשלה מסתכלת עלינו כמו בסרט".
גם בעיירה כסייפה כועסים מאוד על הממשלה. רק לפני כמה ימים שלחה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום, ששייכת למשרד הפנים, לראש המועצה המקומית בכסייפה, סאלם אבו רביעה, צו הריסה לאחד הבתים ביישוב. אבו רביעה אמר ל-ynet:" לצערי, האוכלוסייה הבדואית לא נמצאת כנראה בסדר היום של המדינה. בזמן מלחמה אני מקבל ממשרד הפנים מכתב שבכוונתו להרוס בית שנבנה בתחום המועצה ובעליו לא יכול להשיג היתר בנייה. הבעיה לא רק בפזורה הבדואית אלא גם בכפרים המוכרים שבהם אין תכנון. המדינה לא סופרת אותנו. זו המציאות והיא עגומה ומקוממת".
לפנייה לכתב/ת 
