הרכב נגנב. המבוטח נשאר עם תספורת

שבע שנים חסך יצחק בן עזרא פרוטה לפרוטה כדי לקנות מכונית חדשה. בחסכון שהצטבר הזמין סקודה אוקטביה בסוכנות המכוניות משארקה, מורשית צ'מפיון מוטורס בעפולה.

חלפו שבועיים. בן עזרא הוזמן לקבל את המכונית. עובדת הסוכנות מסרה לו את השַׁלָּט והדביקה עליו מדבקה עם הקוד הסודי של איתוראן. תשאיר את המדבקה על השלט עוד יום יומיים, עד שהמספר הסודי ייחרט בזיכרונך ואז תשמיד את המדבקה, כך יעצה לבן עזרא.

שמח וטוב לב יצא בן עזרא מהסוכנות ונסע במכוניתו החדשה אל ביתו שברמת הגולן. בערב החנה את הרכב בחנייה סמוך לבית. לפני שהלך לישון הסתיר את השלט בתוך ארון חשמל סגור והקפיד לנעול את ביתו.

בארבע לפנות בוקר התעורר בן עזרא לקול צלצול הטלפון. מהעבר השני של הקו היה מוקדן של איתורן. קיבלנו קריאה מהסקודה, אמר לו המוקדן. בן עזרא יצא החוצה וגילה כי המכונית נעלמה. התברר כי אורחים לא קרואים פקדו את ביתו, פרצו את ארון החשמל, גנבו את השלט ונעלמו עם המכונית החדשה. איתוראן וגם המשטרה ניסו לאתר את המכונית. ללא הועיל.

הסקודה הייתה מבוטחת בחברת הביטוח הראל. זו סירבה לשלם לבן עזרא את שוויה. בן עזרא פנה לבית משפט השלום בחיפה. שם תבע גם את הראל וגם את סוכנות המכוניות. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת חנה לפין-הראל.

מדוע אינכם משלמים לו, שאלה השופטת את נציגי הראל.

כי הוא השאיר את הקוד הסודי על השלט ובכך יצר פרצה הקוראת לגנב, השיבו נציגי הראל. נציגי הראל לא שכחו להוסיף, בתקווה להכתים את בן עזרא בלבה של השופטת, כי מדובר במבוטח "עבריין, גנב ושקרן".

השופטת שמעה עדויות והתקוממה. "התנהלות הראל אשר הציגה את בן עזרא כעבריין, שקרן וגנב ראויה לגינוי". כל הראיות ודוחות החקירה העידו חד משמעית, קבעה השופטת, כי נציגי הראל ידעו שהמבוטח לא היה מעורב בגניבה. למרות זאת ניסו כך סתם להכתים אותו.

כעת עברה השופטת לדון בטענה כי יש לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח משום שהשאיר את המדבקה עם הקוד הסודי על השלט. האם רשמתם בפוליסה דרישה להסיר את הקוד הסודי מהשלט, שאלה השופטת את נציגי הראל.

לא, השיבו נציגי הראל, אנו לא מוצאים לנכון לרשום בפוליסה דרישות שמקורן "בהיגיון רגיל ושכל ישר".

מי ישלם? הסוכנות, הביטוח וגם המבוטח

אכן, הודתה השופטת, יש מידה של חוסר זהירות בהשארת הקוד הסודי על השלט. אך אין מדובר ברשלנות רבתי המצדיקה לשלול מן המבוטח את תגמולי הביטוח. במקרה זה, הוסיפה השופטת, המבוטח נקט אמצעי זהירות נוסף. הוא הסתיר את המפתחות בארון חשמל סגור ונעל את ביתו. אין לשכוח כי ביתו של האדם הוא מבצרו. אי אפשר להשוות מצב זה למקרים שנדונו בפסיקה בהם נשללו תגמולי ביטוח ממבוטחים שהשאירו את המפתחות ברכב החונה בחוץ, בתיק במגרש כדורסל, או על גבי לוח בחדר אוכל בקיבוץ.

השופטת הזכירה לנציגי הראל כי "אדם מבטח את רכושו על מנת שיוכל לישון בשקט. ציפייתו הסבירה של כל מבוטח היא כי בעת צרה תעמוד חברת הביטוח לצדו ולא כנגדו".

למרות דברים יפים אלה, השופטת קיצצה למבוטח 20 אחוז מתגמולי הביטוח בטענה כי "הייתה רשלנות מסוימת מצד המבוטח אשר קיבל את דברי נציגת סוכנות הנסיעות כלשונם, לא הרהר אחריהם והשאיר את הקוד על השלט. למבוטח אחריות מסוימת אך אינה עולה עד כדי רשלנות רבתי המצדיקה מתן פטור מוחלט לנתבעת מלשאת בתגמולי הביטוח".

בסופו של דיון, השופטת זיכתה את בן עזרא ב- 110 אלף שקל מתוך 137 אלף שקל. את החיוב חילקה בין חברת הביטוח לבין סוכנות המכוניות. חברת הביטוח, כך קבעה, תשלם 95 אלף שקל וסוכנות המכוניות 15 אלף שקל בגלל שעובדת הסוכנות הדביקה את הקוד הסודי על השלט ויעצה לבן עזרא להשאיר את הקוד על השלט למשך יומיים.

בנוסף השופטת חייבה את חברת הביטוח וסוכנות המכוניות בהוצאות משפט בסך 37,000 שקל על כך ש"ניהול המשפט כלל הערמת קשיים ניכרים על המבוטח מצד שתי הנתבעות".

בשולי הדברים אני מבקש לציין כי תספורת 20 האחוזים שביצעה השופטת בטעות יסודה וחבל שפסק דינה הנכון והיפה נפגם. התספורת מנוגדת להנחיות מפורשות של היועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הביטוח שאומצו בפסיקת בתי המשפט. הנחיות אלה אוסרות על חברות הביטוח לעשות למבוטחים תספורת בשל אשם תורם. "דוקטרינת האשם התורם", מסבירות ההנחיות, "מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח, לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו".