מתי כבר אפשר לדבר על שלום?

שבת בבוקר. אני יושבת כדרכי בפינת המטבח ליד השולחן הורוד. בשתי כפות הידיים אני חובקת ספל קפה, ונבהלת מהמחשבה שהקפה החם הזה הוא כרגע נחמתי היחידה. אני שואלת את עצמי אם זה כבר בסדר לבכות. אבל אז אני נזכרת באמא באשדוד שלא יכולה להתנחם בקפה של שבת בבוקר כי היא צריכה לרוץ עם הילדים מממ"ד לממ"ד. ואני נזכרת בזקנים בשדרות, שבוודאי ויתרו כבר מזמן על האפשרות לרוץ למקום מוגן, ובאמא הבדואית שלא יכלה להועיל לילדיה כשראתה את הטיל מתקרב.

הזוועה הפרטית שלי מגיעה עם המחשבות על הורי הילדים בקיבוץ ניר עם, ועם ההבנה המחרידה שהבית לא תמיד מספק הגנה. אני זוכרת את עצמי בגיל 13, בימי הטבח במשפחת הרן, מתאמנת בדימיוני על האופציות השונות לסכור פיה של תינוקת כשמחבלים מסתובבים בבית, ובימי האינתיפאדה הראשונה, מנסה לחשב איך אברח מהבית דרך המרפסת, לאן אקפוץ ואיך אצליח להציל איתי גם את אחי הקטנים.

גם היום אני עוברת במחשבתי לא פעם, על פתחי המילוט של הבית. שוקלת מהיכן לומר לילדים לקפוץ, ושלא אשכח לזרוק שמיכה לפני כן. אני שבה ומשביעה את עצמי לעמוד במבחן האמהות ולחסום בגופי את מי שיאיים על ילדי. אני לא חושבת שאני משוגעת ואני די בטוחה שאני לא האמא היחידה שמחשבת קיצים שכאלה. ומיד נזכרתי גם באמא העזתית שאולי ואולי לא הודיעו לה לפנות את הבית, ובכל מקרה אין לה לאן ללכת, ואני שואלת את עצמי אם הייתי במקומה האם הייתי בורחת מהבית אל הלא ידוע ומסתכנת בכך שגנבים ערלי-לב יפגעו ברכושי הזעום, ואנסים ערלי-לב יסכנו אותי ואת ילדי כפליטי רחוב. האם הייתי נשארת? האם הייתי הולכת? לא. כנראה שאם צריך לקבל רשות לבכות, כל עוד אני שותה כוס קפה במטבח שלי בשבת בבוקר, אין לי מקום ברשימת הזכאים.

"הקורבן טוענת"

השבוע מסרתי עדות במשטרה בפרשיה שקשורה באלימות. במסגרת החקירה חזר השוטר כמה פעמים על התואר "הקרבן" ("הקרבן טוענת", "הקרבן אמרה" וכיוצ"ב). פתאום, כשהתואר נשמע פורמלי, הרגשתי איזו זרות וריחוק ממנו. חשבתי על החילון שעבר מושג זה - מהחיה שהוקרבה לאלהים, לאדם הסובל מאלימות זולתו, וגם על הפיכתו למושג סובייקטיבי. ל"קרבן" המקראי יש הגדרה אובייקטיבית, אך האם הגדרת ה"קרבן" המודרני יכולה גם היא להיות אובייקטיבית? האם אני מרגישה נוח עם העובדה שחברתי מוגדרת במסמכים רשמיים כ"קרבן" או שצריך להשאיר הגדרה זו בידיה? ולמה אין בעברית מילה מקובלת אחרת לאדם שהותקף על ידי זולתו?

אנחנו לא קרבנות

ובחזרה לרוחות המלחמה – במשך שנות הגלות תפסו עצמם היהודים כ'קרבן' של אומות העולם. נרטיב מרכזי של הציונות היה "לא עוד כצאן לטבח". הימים קשים מאוד, ולמרות הבהלה והסבל, אני לא מוכנה לתפוס את עצמי ואתנו כ"קרבן" של המציאות הרעה הזו.

המשרד לענייני שלום

ארגון החמאס עושה דברים שהמוסר לא סובל. התנהגותו ערלת-לב ומוגת-לב בו בזמן. אבל אנחנו לא קרבן של החמאס, החמאס לא עוקד אותנו כמדינה. במירב, יכול החמאס לגרום לנו אבדות וסבל, אבל אם הוא קובע את סדר היום שלנו זה אומר שאנחנו הסרנו מעצמנו אחריות.

לא פעם אני שואלת את עצמי למה אין במדינת ישראל שר-שלום. למה אין לנו משרד לענייני שלום. איך ייתכן שמדינת ישראל משקיעה כל כך הרבה משאבים בענייני ביטחון ומלחמה, אבל לא לוקחת אחריות לקבוע לעצמה סדר יום של שלום. לעיוות הזה חוברות לפחות שתי אמונות מוטעות: האחת - האמונה ששקט משיגים בכוח הזרוע. השניה - האמונה ששלום פירושו שקט, ששלום הוא אי לחימה. לכן יש רק תקציב ומשרד למלחמה.

אבל השלום, כפי שמלמדים רבים ממקורתנו, הוא תפיסת עולם כוללת. שלום הוא האמונה שכל בני האדם שווים, שכל בני האדם נבראו בצלם אלהים. שלום, במובנו הרוחני, הוא שמו של אלהים, והוא ההבנה שפגיעה באדם אחר, היא פגיעה בעצמי ובדמות האל. שלום הוא תפיסת עולם כוללת, ולכן כשיוקם המשרד לענייני שלום הוא יהיה במעמד של מטה-משרד, שכן הוא יעסוק בשאלה החשובה ביותר (ממנה המלחמות מאפשרות לנו לברוח) - מהי מבחינתנו המדינה האידאלית? מה אנחנו באמת רוצים שיקרה במדינה שלנו?

משרד השלום יעסוק גם בשאלות בעלות השלכות על יתר משרדי הממשלה שכן הוא ידרש לשאלה איך המדינה תקפיד לשמור על צלם אדם / צלם אלהים (מחקו את המיותר בעיניכם) של אזרחיה. ובשאלות נקודתיות יותר כגון: איך מצמצמים את מספר בתי הכלא ומגדילים את תכניות השיקום? איך מקטינים את המאבקים בבתי המשפט ומגדילים את שיחות הגישור? או לחילופין - איך פותרים סכסוכים בדרכי שלום במערכת החינוך? יותר מדי שנים אנו נותנים לחשיבה הקורבנית לנהל אותנו אלי מלחמות, בעודנו בורחים מהשאלה הראשונה במעלה - במה אנחנו מאמינים? ולא, אני לא תמימה, אני מפוקחת אבל אני מסרבת להיות צינית, ומסרבת להאמין שמלחמה וקורבנוּת הן מצע רעיוני ראוי לאדם ולמדינה.

מקום לחרדה

פרשת השבוע, פרשת 'מסעי', חותמת את ספר במדבר ברשימה של מקומות המסע והחנייה של בני ישראל בשנות הנדודים. שני דברים מרתקים ברשימה זו:

א. הרשימה לא עולה בקנה אחד עם מה שתואר בתורה עד כה; שמות המקומות שונים וגם הסיפורים שונים. כאילו לפנינו רשימה מקבילה, אלטרנטיבית, של מסעות.

ב. שמות המקומות המוזכרים בפרשת 'מסעי' כל כך יפים, כל כך ספרותיים.

יש הרגשה שהשמות דורשים לקבל פרשנות סימבולית ולא קונקרטית. הנה דוגמא קטנה שכאילו הוזמנה במיוחד לימים קשים אלה (במדבר לג, כג-כה) וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַֽיַּחֲנוּ בְּהַר־שָֽׁפֶר: וַיִּסְעוּ מֵֽהַר־שָׁפֶר וַֽיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָֽה: וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַֽיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹֽת" הנה, כמו עם ישראל במדבר, גם אני וגם האמא מעזה והאמא משדרות, חונה לרגע ארוך במקום ששמו 'חרדה'.

לקחת אחריות על החרדה

לא קל לצאת מהעמדה הקרבנית. ולמרות הקושי ואולי בגללו מציע רבינו בחיי, בפירושו לפסוקים אלה, לראות בשמות המקומות ביטוי לבחירה החופשית של הנוודים במדבר ולא לגורל: "ועוד יש בזה תועלת אחרת להודיענו כי הכל לפי הכוונה... כשהיו זכאים ועושים רצון השם והיו נוסעים במחשבתם באותם המסעות ממחשבה רעה לטובה היתה מדת רחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכך: "ויחנו בהר שפר, ויחנו במתקה", וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה היתה מדת הדין שעמהם מתוחה כנגדם להענישם, ולכך: "ויחנו בחרדה", "ויחנו בדפקה", "ויחנו במרה". אני מבינה למה אנחנו חושבים שהחרדה בה אנו נתונים היא גזירת גורל, אבל ייטב לנו אם נבין שחרדה היא מקום אליו הבאנו את עצמנו, ואפשר לצאת ולנוע למקום ששמו 'מתקה' או מקום ששמו 'שלום'.

כשירושלים מציעה פתח תקווה

בימים אלה אני מתאמצת לא להקשיב לתכניות הדברת בטלויזיה ולהניח לסטיקרים ולשלטי הרחוב. אלו ימים קשים במיוחד לאנשים שמאמינים בדו שיח ובמאמץ לחיות חיים של שלום. ובכל זאת, באופן מפתיע שיש בו יותר מניצוץ של תקווה, שמתי לב שאני שומעת יותר אנשים מדברים בגלוי ומתוך דאגה כנה על סבלם של העזתים, ואני שומעת יותר אנשים שנואשו מהאמונה בכוחו של הצבא להציע פתרון ארוך טווח. אז אולי סופסוף באמת יקום כאן המשרד לענייני שלום.

בדיוק כשהתעוררה בי דאגה שאולי מהרהורי לבי אני רואה ולא נכוחה, הגיע אלי מכתב מרגש בפשטותו ממנהל בית הספר זיו (בית ספר על-יסודי על שם זיו ומרקס), בית ספר גדול, מקיף ולגמרי ממלכתי בירושלים. המכתב מרשים ברגישויות השונות שהוא מציע ובתבונה ובאחריות שהוא תובע. אולי תאמרו שאני אופטימית יתר על המידה, אבל כשקיבלתי את המכתב שמחתי (ולא לראשונה) ששלחתי את בני דווקא לבית הספר השכונתי ולא לשום בית ספר ייחודי. אני מביאה את המכתב בקיצורים. לפעמים ירושלים היא פתח תקווה ולא רק מה שחשבתם:

"להורים שלום,

ימים מתוחים עוברים על כולנו. העורף הפך לחזית, צה"ל נמצא בעומק רצועת עזה ולצערנו ישנם לא נפגעים בנפש. חלק מהמורים שלנו גויסו למילואים בצו 8 ויש בליבנו דאגה גדולה לבני המשפחה המשרתים בצבא, לתושבים הנמצאים בטווח הרקטות, במיוחד לתושבי הדרום. כולנו מקוים מחכים לסיום הלחימה ולהסדר מדיני שימנע מקומץ טרוריסטים בעזה להפוך את חיי האזרחים משני הצדדים לגיהנום. עד שזה יקרה, אנו ערוכים במתכונת חירום.

"... המציאות הנוכחית יכולה להביא בני נוער למחשבות על נקמה ו/או מעשים לא אחראיים. חשוב לדבר על הנושאים הללו ולמתן את התגובות. צריך לתעל את האנרגיות של מתח וחרדה לעשייה למען עצמם ולמען אחרים".

ובבית המדרש של הטוקבקים

אחת העם י-ם (טוקבק 109) כתבה: "יש משקל גדול בחיינו, ומכאן פתח להזדהות של עשירים עם עניים, או של חזקים עם חלשים; אבל יש להבחין זאת קטגורית מהטענה שאין כלל אמת בעולם, או חשוב יותר: מהטענה שאין טוב ורע מוסריים. ואת זה חשוב להדגיש, כי אם לא כן, למה שטרוריסט לא ירה טילים על אזרחים תמימים? להזדהות עם מצבו הקיומי הנואש, לא אומר להצדיק כל מעשה שהוא עושה עקב זאת".

תודה לך אחת העם י-ם. אני מסכימה אתך לגמרי וטוב שהדגשת זאת. יש להבחין בין מעשים רעים לבין עושיהם. ברווח שמצליחים אנשים להשאיר בין העושה למעשה (גם אם הוא קטן וצר) גר רעיון התשובה.

שבת שלום.