וודי אלן: "לקוות ולהתפלל זה חסר משמעות"
הוא כבר בן 78, ומאחוריו יותר מארבעים סרטים וגם לא מעט שערוריות, אבל וודי אלן לא עוצר. לרגל צאת הקומדיה שלו "קסם לאור ירח", מעניק הבמאי האמריקני המהולל ראיון בלעדי ל-ynet, ובו הוא מדבר על חיבתו לקסמים והסתייגותו מאמונה דתית. "מה שאתה רואה זה מה שיש, אין משמעות לחיים. דת ומדיומים זה שטויות", הוא קובע. ומה דעתו על הסכסוך במזרח התיכון?
הראיון הטלפוני עם וודי אלן מתקיים כשברקע אורב איום הרקטות מחזית הדרום. ואכן, הסוגיה הראשונה שנידונה לקראתו היא מה יקרה, אם במהלך השיחה תישמע אזעקה - אפשרות שגם המאסטר האמריקני בן ה-78 מודע לקיומה. מסתבר שהוא מעודכן במתרחש בימים לא שגרתיים אלה במזרח התיכון.
למרבה המזל, השקט נשמר לשעה קלה, אבל השאלה הראשונה המופנית אל אלן מבקשת ממנו, מטבע הדברים, התייחסות למצב הלחימה הנוכחי. הוא עצמו מודה שאין לו משהו חכם להגיד מעבר לקביעה ש"זה מצב נורא. תמיד כשנראה שישנה תקווה מעבר לפינה - היא לא מתממשת. זו טרגדיה".
מכיוון שאלן כבר התבטא בעבר בזהירות בעד ישראל אך נגד כמה ממהלכיה הפוליטיים, ומאחר שהשאלות מדוע מעולם לא ביקר כאן והאם יצלם מתישהו סרט בישראל, כבר הפכו לקלישאות מייגעות, נראה שהדבר הנכון הוא לעבור ולדבר על הסרט שלשמו התכנסנו: "קסם לאור ירח" ("Magic in the Moonlight"), שיצא אתמול (ה') לאקרנים.
לפני כן, נדרש רגע של תיאום ציפיות: לא תקראו בראיון זה אף מילה על פרשת בתו המאומצת דילן פארו, שטענה השנה כי ניצל אותה מינית בילדותה. אלן הכחיש את הדברים מכל וכל במכתב פתוח בניו יורק טיימס, והודיע כי לא ישוב להתייחס לנושא. גם לא אצלנו.
"תמיד הוקסמתי מקוסמים"
עלילת "קסם לאור ירח" - סרטו ה-44 במספר של אלן, אבל מי סופר - מתרחשת באירופה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. גיבורה הוא סטנלי (קולין פירת'), קוסם אנגלי יהיר המופיע בתלבושת אוריינטליסטית מסוגננת תחת שם הבמה וויי לינגסו, המתבקש לבוא ולהתארח בביתה של משפחה עשירה בריביירה הצרפתית על מנת לתהות על קנקנה של סופי (אמה סטון) - מגדת עתידות אמריקאית צעירה ותמימה לכאורה הנחשדת כנוכלת המערימה על בני המשפחה במטרה לגזול את כספם.
מאחז העיניים הארוגנטי מגיע לשם במסווה של סוחר פולי קפה, משוכנע לחלוטין שיצליח לחשוף את השרלטנית, אך בהדרגה נופל בקסמיה ומתאהב בה. בין היתר הוא פוגש שם את אם המשפחה האלמנה (ג'קי וויבר) - מאמינה אדוקה בספיריטואליסטים ומדיומים שמאפשרים לה לתקשר עם בעלה המנוח, ואת בנה (היימיש לינקלייטר) - רומנטיקן שוטה שמאוהב בסופי ומזמר לה סרנדות. הצופה עצמו נשבה בנופי ולילות הירח המפתים של דרום צרפת (הצלם הוא דריוס חונג'י שעבד עם אלן גם ב"חצות בפריז").
זוהי הפעם השנייה בעת האחרונה, אחרי "חצות בפריז" (2011), שאלן שב אל שנות ה-20, אך העשור הנ"ל שימש רקע גם לכמה סרטים אחרים שלו: "קומדיה סקסית של ליל קיץ" (1982), "קליעים מעל ברודווי" (1994) וחלקים מ"זליג" (1983). מתבקש, על כן, לתהות אצלו מה מושך אותו במיוחד אל התקופה ההיא, ומסתבר שאין לו כלל סנטימנטים מיוחדים אליה.
"מה שמכריע הוא רק התוכן של הסרט", הוא משיב. "'חצות בפריז' חייב היה להתרחש בשנות ה-20 כי אז כל האמנים האלה (ארנסט המינגוויי, פאבלו פיקאסו, סלבדור דאלי) חיו ופעלו בה. אם הם היו חיים שם בתקופה אחרת, הסרט היה מתרחש בזמן אחר.
"כנ"ל לגבי 'קסם לאור ירח'. השכיחות של ספיריטואליסטים ומדיומים היתה אז עצומה. אנחנו מדברים על המוני מגידי עתידות מזויפים שהפילו ברשתם אנשים בורים, בדרך כלל עשירים, לקחו את כספם, והעמידו פנים שהם מתקשרים עם קרוביהם המתים ומנבאים את עתידם. באותו זמן היו גם קוסמים כמו הודיני שחשפו אותם. בעוד שרואי הנסתרות שיטו במדענים ובאנשים מאוד אינטליגנטיים, היחידים שיכלו לחשוף את התרמית היו קוסמים שראו בדיוק מה הם עושים. אבל חוץ מהסיבה הזאת אין לי חיבה מיוחדת לשנות ה-20".
אגב כך, זו גם אינה הפעם הראשונה שאלן מעמיד קוסם במרכז סרטו. הוא עצמו גילם קוסם הנעשה מעורב בפרשיית רצח ב"סקופ" (2006), אבל להטוטנים, מכשפים ומהפנטים הופיעו גם בסרטיו "קללת אבן העקרב הירוקה" (2001), "צללים וערפל" (1991) ו"אליס" (1990). אלן מציין שכבר לפני כשלושים שנה, הרבה לפני שהוא עצמו נהיה מודע לכך, היתה מישהי שכתבה ספר שלם על קסמים בסרטיו.
"תמיד הוקסמתי מקוסמים", מסביר אלן, "התלבושות שלהם, הציוד הססגוני שהשתמשו בו, זה נראה אסייתי או אוריינטלי, מסתורי. כילד, נהגתי לבלות שעות מול המראה ולתרגל להטוטי ידיים ותעלולי במה. זה היה כיף לשטות באנשים. למעשה, עד היום כמעט ואיני מחמיץ מופע קסמים טוב בניו יורק, ואני גם מיודד עם הקוסם דיוויד בליין שנוהג להראות לי טריקים כל הזמן".
"קסם לאור ירח" אינו יותר מאשר קומדיה אוורירית. אבל הקונפליקט שבמרכזו, בין הקוסם שמאמין בעולם האמפירי ובין המדיום שמאתגרת אותו ומערערת את כוחות ההיגיון, הוא בהחלט כבד משקל. נושא זה זכור היטב מ"קומדיה סקסית של ליל קיץ", שגם הוא התרחש, כאמור, בשנות ה-20, ואחת הדמויות בו היתה זו של פילוסוף אגו-מניאק זחוח, ליאופולד (בגילומו של חוזה פרר), שספקנותו בעולם המטפיזי מתערערת במהלך סופשבוע בלב יער קסום.
אלן עצמו שיחק שם ממציא אקסצנטרי המנסה להוכיח את קיומו של העולם הבא באמצעות כדור רוחות שבנה. ההשוואה בין שני הסרטים וגיבוריהם הרציונליים להחריד השוללים כל רמז לספיריטואליזם - מתבקשת.
"אני מאמין במדע ומין ומין". הטריילר של "קומדיה סקסית של ליל קיץ"
"הגיבור ב'קסם לאור ירח' הוא לגמרי ריאליסט ומדבר בשמי", הוא מצהיר, "הוא חש שמה שאתה רואה זה מה שיש, אין 'משמעות' לחיים, אין מטרה מיוחדת ליקום, אין חיים שאחרי המוות, וכל השאר זה שטויות - הדת, המדיומים. הכל זה רמאות. אין לזה כל קשר למציאות העגומה של החיים. הדמות שמגלם קולין בזה לאנשים שהולכים שולל אחרי מנהיגים דתיים, קוראי מחשבות, וחוזי עתידות באמצעות כדור בדולח. הוא מבין שעל אף שישנם כמה רגעים נחמדים בחיים - עם אמה, למשל - או מגע קסום פה ושם, עדיין זה במסגרת של הצל הקודר של המציאות העגומה שתחתיו כולנו חיים".
ובכל זאת, יש רגע דרמטי אחד בסרט שבו הוא חרד באמת ומתפלל לאלוהים, ואז מתעשת ומחליט שהכל שטויות. נראה שאתה עצמך מגלה אז ציניות כלפי הדמות הזו.
"זה לגמרי לא ציני. זאת המציאות. אתה יכול להגיע לבית חולים, כמוהו, ולהתפלל, אבל אין לכך משמעות. לקוות ולהתפלל זה חסר משמעות. אם יש לך רופאים טובים וקצת מזל אתה תהיה בסדר. אם הסיטואציה היא נגדך אתה יכול להתפלל יום ולילה, אבל זה לא יעזור".
אילו משתי הדמויות, הפילוסוף ליאופולד והקוסם סטנלי, מייצגת אותך יותר?
"ליאופולד הוא במובן מסוים דמות מטופשת. הנחישות המדעית שלו מייצגת אותי ללא ספק, ו'קומדיה סקסית של ליל קיץ' היה שובבי במידה רבה. בסרט הזה קולין פירת' מדבר בשמי, זה בטוח, והוא מייצג אותי בצורה מאוד מדויקת".
במרחק הזמן אלן מזהה דמות ספציפית שעמה הוא מזדהה יותר מכל, והיא מפתיעה ללא ספק: לדברי הבמאי מדובר באיב, אם המשפחה המתפוררת מהסרט "רגשות" (1978), אותה גילמה ג'רלדין פייג'. "היו לדמות הזו מאפיינים רבים שלי", הוא מדווח, "היא היתה אובססיבית, מרוחקת, רגישה באופן לא חיובי. דברים רבים שזיהיתי בעצמי".
ג'רלדין פייג' עם אי.ג'י. מרשל ב"רגשות"
אלן מסמן גם את דמותה של מיה פארו ב"שושנת קהיר הסגולה" (1985), שמתאהבת בגיבורו של סרט הוליוודי משנות ה-30 היוצא מתוך המסך. "כמוה, גם אני מעדיף לחיות בתוך הסרטים, חיים לא מציאותיים, מאשר חיים באמת", הוא מסביר, "הלוואי שיכולתי לחיות את החיים שתוארו בסרטים ההם מאשר את החיים שאני וכולנו חיים. שתי הנשים האלה מייצגות אותי מאוד".
הראיון נערך כחודשיים לאחר מותו של גורדון וויליס, מגדולי צלמי הסרטים באמריקה (טרילוגיית "הסנדק"), שעבד עם אלן בכמה מסרטיו החשובים: "אנני הול", "מנהטן", "דני רוז האיש מברודווי" ו"שושנת קהיר הסגולה" - רשימה חלקית בלבד. אני מבקש מאלן להקדיש כמה מילים לאיש שברא את הדימוי האיקוני של מנהטן בשחור-לבן פיוטי ונפלא, ויצר את מראה יומני החדשות הנושנים של "זליג".
מתוך "זליג". מי אתה וודי אלן?
"הוא היה גאון. זו בכלל לא שאלה", סופד לו אלן, "למדתי הרבה ממנו. הוא לא היה רק גאון אמנותי בעל עין יוצאת מן הכלל לתאורה, אלא גם גאון טכני. הוא ידע לעשות הכל.
הייתי שומע אותו מדבר בטלפון עם איסטמן קודאק ומסביר להם איך לערבב את הכימיקלים בסרט הצילום שלהם. הוא היה אמן גדול שלימד אותי הרבה על עשיית סרטים. הוא אחת ההשפעות הגדולות עלי".
עבדת כמעט עם כל שחקן משמעותי. יש מישהו שעדיין לא יצא לך לעבוד איתו והיית שמח לראות אותו באחד מסרטיך הבאים?
"תמיד רציתי לעשות סרט עם ריס ווית'רספון. יצא לי לעבוד עם הרבה נשים נפלאות, ואני מוצא אותה שחקנית נהדרת, מצחיקה מאוד, אבל לא היה לי תפקיד שהתאים לה. אני מקווה שיהיה ושהיא תהיה זמינה".
האם יצא לך לראות סרטים ישראליים בזמן האחרון?
"ראיתי רק סרט אחד, שאהבתי מאוד. אני לא זוכר את השם, אבל זה הסרט שבו האבא מתבשר על זכייה בפרס שמיועד לבנו. חשבתי שזה סרט מענג. אבל זה היחיד שראיתי לאחרונה". לידיעת הקורא יוסף סידר.
