שתף קטע נבחר

 
צילום: רויטרס

כרם בלי שלום: האנשים מהפינה של המדינה

זוהר ומיכל לא נרתעו בעמוד ענן, ועכשיו חוששים לחזור; אבי יודע שהמנהרות זה משהו הרבה יותר גרוע; סטלה מפחדת דווקא מהסכין ששלפו מול הבת שלה בכיתה א' במרכז; ברוריה והילדים נשארו "למסיבת פיג'מה ארוכה בממ"ד"; ובפינת החי נפרדו מהגדי הקטן צוק. אלו המשפחות מהקיבוץ הכי קטן, התחנה הראשונה בתחתית הטרור מרפיח

מנהרת טרור מסועפת נחשפה ליד כרם שלום - זה היה הדיווח שנאסר לפרסום בימים שקדמו למבצע "צוק איתן", לפני קרוב לחודש. ספק אם מישהו הבין אז את גודל האיום התת-קרקעי שנחפר מעזה והגיע עד ליישובים הישראלים הסמוכים לגדר. ביישוב שהוא כנראה הקטן מכולם, כ-30 משפחות, מצאנו השבוע תושבים בודדים. הפחד הבריח את המשפחות הרחק מהלא-נודע שבבית, מהפיצוצים ומהחיילים שחוסמים את הכניסה לקיבוץ הלכוד במשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים.

 

צוק איתן - הכתבות והעדכונים 

 

לקראת סוף השבוע, הנוכחות עלתה מעט. "מי שנמצא בחוץ חש חרדה, לא כולם מבינים שמצפה להם פה קיבוץ שהוא כמעט שלם", אומר עמית כספי, חבר כיתת הכוננות וסגן רכז הביטחון בכרם שלום. "יש שמפתחים דמיונות שאין כאן כלום והכל נחרב. אנחנו שולחים להם תמונות ומנסים לשכנע אותם להגיע לפה". הוא מרוצה ממגמת השיבה הביתה. "חזרו לפה גם ילדים וביומיים הכפלנו את עצמנו, עכשיו אנחנו מעל 20% מהתושבים, יותר מ-30 איש".

 

אבל מה יחכה להם שם בטווח הארוך? "אנחנו מתוחים ודרוכים בגלל המנהרות והחשש של כל תושבי עוטף עזה הוא שהן יישארו גם אחרי המבצע", מזכיר כספי. משפחת כספי הגיעה לפני יותר מ-10 שנים לקיבוץ: עמית ואשתו שרון יחד עם שלושת ילדיהם, ניב (14), מאי (12) וסתיו, בן 5. 

עמית כספי        (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
עמית כספי (צילום: עידו ארז)
 
החומה שמגינה על הקיבוץ  (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
החומה שמגינה על הקיבוץ (צילום: עידו ארז)

קיבוץ כרם שלום השייך למועצה אזורית אשכול הוקם במתכונתו הנוכחית בשנת 2001, ומאז היה שרוי תחת איום פצמ"רים ורקטות. המתח ממש אינו חדש פה. ב-2006 נחטף ליד הקיבוץ גלעד שליט. ובכל זאת, נראה שהשבועות האחרונים והפחד מהמנהרות היו משהו אחר. אתמול נורו לאזור הרועש פצמ"רים ברקע תקרית חטיפתו של סג"מ הדר גולדין. בעוד שבועיים יחגוג הקיבוץ בר מצווה, אלא שלא בטוח שתהיה סיבה גדולה לחגוג גם אם מבצע צוק איתן ייגמר. 

שגרה בכרם שלום       (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
שגרה בכרם שלום (צילום: עידו ארז)

 (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
(צילום: עידו ארז)

משפחות לא מעטות שיצאו להפוגה אצל קרובים או חברים, ביקשו שלא להתראיין לכתבה. אחרות הסכימו לשתף בסיבות לבחירה בכרם שלום, בתחושות, בתהיות ובהחלטה מתי לחזור הביתה. מה מספרים האנשים מהפינה של המדינה? תמונת מצב של קיבוץ בהמתנה.

 

משפחת יפת: עברה להתגורר בכרם שלום כמעט לפני כשנה. הם התוספת הטריה ביותר לקיבוץ הקטן. המשפחה כוללת את חנה, בעלה יקיר ושלושה ילדים בני 6, 9 ו-12. הם עבר מראשון לציון וזכו לטבילת האש הראשונה שלהם במהלך מבצע "צוק איתן". "בעלי רצה לעבור לפה, לקבל קצת שקט, חינוך טוב לילדים. הוא תמיד רצה לחיות בקיבוץ, במקום קטן. זה תמיד קסם לו. לילדים פה יש חופש לא נורמלי", סיפרה חנה. משפחת יפת נמצאת כעת בצפון, עד יעבור זעם, אך מבטיחים לשוב. 

 

משפחת אלמקייס: עוזי אלמקייס מתגורר בכרם שלום זה שלוש שנים עם אשתו רחל, מנהלת ה"מרכזון" לילדים, וילדיהם בני 6, 12, 20 ו-22. "לאשתי רחל היה חלום לחזור לקיבוץ. יום אחד התעוררתי בבוקר וראיתי מודעה בעיתון שקיבוץ כרם שלום קולט משפחות. כשהגענו ידענו שיש מנהרות פה ושם, הכרנו את המצב הביטחוני ולקחנו את זה בחשבון. היום אנחנו נמצאים במצב לא נודע. אני מקווה שהצבא לא יפקיר אותנו ויעזוב".

 

משפחת מטרי: דניאל (27) מתגורר בקיבוץ זה חמש שנים עם אשתו וילדה בת שנה וחודש, שיצאו להתרעננות. "אני נשארתי כאן, בין היתר כדי לטפל בפינת החי", סיפר. במהלך מבצע צוק איתן נולד גדי חדש בקיבוץ כרם שלום והחליטו לקרוא לו צוק, אלא שלפני כמה ימים הוא מת. "הוא נולד במבצע ומת במבצע", אמר דניאל מטרי. "גויסתי בצו 8 ולפני כמה ימים לא ראיתי את צוק. כאשר חיפשתי אותו חשבתי שהוא יושב בצל איפשהו. כשנכנסתי לפינת החי ראיתי את הפגר, כנראה שהסוסה בלה רמסה אותו באחת מאזעקות צבע אדום". 

דניאל מטרי        (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
דניאל מטרי (צילום: עידו ארז)
 

משפחת כהן: לירון כהן (36) מתגורר בקיבוץ זה שלוש שנים יחד עם אשתו ושני ילדיהם. "חיפשנו קיבוץ שיתופי קטן בהקמה כי רצינו להרגיש חלק מהעשייה. רצינו איכות חיים לילדים ומצאנו את זה פה. עם כל הבלגן מסביב. עברנו פה את עמוד ענן. ואותי זה לא משהו שמרתיע. למה לעבור מפה? זה הבית שלנו". אשתו והילדים יצאו להתרעננות אצל המשפחה במודיעין. "הם לא צריכים להיחשף למה שקורה פה". כהן גויס אף הוא בצו 8, וכשיש לו הפוגות מהשמירות הוא עובד בנוי. הטרקטור של הקיבוץ נפגע מפצמ"ר, ולירון גייס את הטרקטורון שלו כדי להמשיך בעבודה.

 

לירון כהן           (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
לירון כהן (צילום: עידו ארז)

משפחת קיסין: רוני קיסין (48) מתגוררת בקיבוץ זה ארבע שנים, יחד עם בעלה הרבש"ץ וארבעת ילדיהם, בני 14, 18, 21 ו-22. הם עברו לקיבוץ מעט אחרי מבצע עופרת יצוקה. "זה מקום מדהים בעיני", אומרת רוני. "לא כל הזמן יש מלחמה. ליד הבית שלי יש פיקוסים וינשופי עצים. איפה עוד יש דבר כזה? את נוסעת בשדות ורואה צבאים ועופרים. אני פה בגלל הטבע. לא מסוגלת לחיות בעיר".

רוני בקליניקה שלה בקיבוץ   (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
רוני בקליניקה שלה בקיבוץ (צילום: עידו ארז)

   (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
(צילום: עידו ארז)

משפחת חשאי: סיגל חשאי (40), עובדת במרכזון, עברה לגור בכרם שלום מעט אחרי עמוד ענן עם בנה החייל. "ידעתי לקראת מה אני הולכת. באתי לפה לטיולים מקדימים והתאהבתי באזור, באנשים, בפסטורליות ובשלווה. זה משהו שהיה חסר לי בעיר". סיגל מתגוררת ליד בית שנפגע ישירות מפצמ"ר. "גם הבית שלי חטף. אבל אני לא מתרגשת".

סיגל חשאי ובנותיה    (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
סיגל חשאי ובנותיה (צילום: עידו ארז)
 

הבית הסמוך לביתה של סיגל חשאי        (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
הבית הסמוך לביתה של סיגל חשאי (צילום: עידו ארז)

 (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
(צילום: עידו ארז)

משפחת קרני-הדס: ברוריה קרני-הדס הייתה בין היחידים שנותרו בקיבוץ עם ילדיה ארבל (5), רודד (7) ולוטן (12). הדס מתגוררת בכרם שלום זה 10 שנים, יחד עם הגרוש שלה. "אנחנו מנסים להפוך את המצב לחוויה. עושים מסיבת פיג'מות אחת ארוכה בממ"ד. מדי פעם יוצאים בסוף שבוע להפוגה וחוזרים לבית".

 

ילדי משפחת קרני-הדס. מסיבת פיג'מות בממ"ד (צילום: ברוריה קרני-הדס ) (צילום: ברוריה קרני-הדס )
ילדי משפחת קרני-הדס. מסיבת פיג'מות בממ"ד(צילום: ברוריה קרני-הדס )
 

משפחת בנדור: מירי ובני בנדור עברו לקיבוץ בשנת 2012. "התאהבנו באנשים, במקום. הילדים שלנו התחברו לפה מהר מאוד". שלושת ילדיהם, בני 7, 13 ו-17 לא מושפעים מהמצב הביטחוני ובזמן המבצע הם נדדו בין ראש הנקרה, אילת ולוד. "בהמשך אנחנו נוסעים למצפה רמון. אנחנו מרגישים כמו פליטים", אמרה מירי.

 

מאור ועמית בנדור. "מרגישים כמו פליטים" (צילום: מירי בנדור) (צילום: מירי בנדור)
מאור ועמית בנדור. "מרגישים כמו פליטים"(צילום: מירי בנדור)
  

 

משפחות גולני ומנור: סטלה גולני (49), אם לליהיא בת ה-9, ועוזי מנור (54), עברו לכרם שלום לפני 3 שנים. "לא פחדנו", אומרת סטלה. "תופעת הסכינאות במרכז מפחידה אותי יותר. הילדה הלכה לכיתה א' והוציאו עליה סכין בבית הספר. אמרתי שכאן זה נגמר וצריך לחפש מקום אחר. אני לא מצטערת לרגע. זה הבית שלי".

 

סטלה גולני עם בתה. ברחה מהסכינאות במרכז הארץ ()
סטלה גולני עם בתה. ברחה מהסכינאות במרכז הארץ
 

 

זוהר רונן: לפני שלוש שנים עבר זוהר (37), בין הרווקים היחידים, לכרם שלום. "בעיר אתה חי כדי לעבוד. חיפשתי משהו עם יותר משמעות בחיים. הפצמ"רים והמנהרות לא מפחידים אותי. ידענו על קיום המנהרות במשך שנים. אני סומך על הצבא".

 

זוהר רונן. ידענו על המנהרות, אני סומך על הצבא" ()
זוהר רונן. ידענו על המנהרות, אני סומך על הצבא"

משפחת זינצ'נקו: אבלינה ורומן היו בין ראשוני הקיבוץ. "עברנו לכרם שלום לפני 9 שנים, בתקופת ההתנתקות", מספרת אבלינה. "היה לנו משעמם בעיר ואני לא מצטערת על המהלך. שנה אחרי שעברנו חטפו את גלעד שליט, כמה עשרות מטרים מהקיבוץ. אבל אנחנו לא כל הזמן גרים במלחמה".

 

משפחת נחמן-בלינקי: דבורה נחמן (43) והקטור (51) בלינקי עברו לכרם שלום בשנת 2009. "עברנו ממש אחרי עופרת יצוקה", סיפרה דבורה. "אהבנו את רעיון הקיבוץ השיתופי. כל הזמן התגוררנו בעוטף עזה. כולל ברוחמה ובכיסופים". לדבריה, הרקטות והפצמ"רים לא מדאיגים אותם, אלא המנהרות. לבני הזוג שלוש בנות, יערה בת ה-8, קטיה בת ה-13 וברנדה בת 15. כעת המשפחה נמצאת בהתרעננות בראש הנקרה.

 

משפחת לנשנו: זוהר ומיכל, הורים לשני ילדים, ליעד בן ה-4 וזיו בן ה-9, עברו בגלל המצב לבית של סבא וסבתא בקריות. "עברנו לפה לפני שנתיים", סיפר זוהר. "יומיים אחרי שהיה ניסיון פיגוע. כולם ראיינו אותנו ושאלו איך אנחנו עוברים לקיבוץ בתקופה הזו. עברנו את עמוד ענן ולא פחדנו, אבל חשיפת המנהרות גורמת להרבה שאלות - מה עושים הלאה? האם אני בתור אבא נותן לילדים שלי את המקום הכי בטוח שיש? החשש לחזור קיים".

 

משפחת פרציג: אבי פרציג ושני ילדיו בני 10 ו-12 הם מוותיקי הקיבוץ. אבי עבר לשם לפני 12 שנה עם אשתו מירב, שנפטרה לפני כשנה וחצי. במהלך המבצע יצאו בני המשפחה להתרעננות בעין גדי. "עברנו מתוך אידיאולוגיה אבל עכשיו אנחנו חוששים מהמצב", אומר אבי. "זה כבר לא קסאם או פצמ"ר אלא משהו הרבה יותר גרוע. אני לא יודע לאן הסיטואציה החדשה תיקח אותנו. כרגע אין מחשבות על עזיבה. אבל בשלב מאוחר יותר אולי כן".

 

משפחת חאוזי: לפני שנתיים עברו עמוס (45) ואילנית (42) יחד עם שבעת ילדיהם לכרם שלום. "רצינו להיות שותפים להקמה של קיבוץ", סיפר עמוס. "כשעברנו לפה הייתה לנו קבלת פנים עם נגמ"שים מצריים. אבל למדנו איך להתמודד עם המצב הביטחוני והצבע האדום". המשפחה נמצאת כעת בהפוגה בדימונה. "לא ברחנו, פשוט רצינו לתת לילדים קצת שקט".

 

משפחת טייטלבאום: ריקי וגיא, הורים ליובל בת ה-5, הגיעו לקיבוץ לפני ארבע שנים. "חיפשנו משהו אחר", מסבירה ריקי את סיבת הגעתם.  הם נמצאים כעת באשקלון עם משפחתה של ריקי. "כולנו תחת אש אז באנו לשם. אין לנו מקום אחר להיות בו. נפל אצלנו פצמ"ר בחצר הבית. כשהגעתי לאימא שלי נפלה רקטה בחצר שלה. בעלי היה אחד מאלה שתפסו את המחבל ביתד. עברנו הרבה בחודש הזה".  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ברוריה קרני-הדס
ילדי משפחת קרני-הדס
צילום: ברוריה קרני-הדס
מומלצים