דבר, חולירע ומבוכה

העובדה שלבחירות מתייצבים שני מועמדים בלבד לא נוצרה מאליה. למצב זה תרמו כל מי שבחשו בקלחת הפוליטית בחודשים האחרונים, מראש הממשלה ועד אחרון הפוליטיקאים. גם מי שלא רצה לראות דמוקרטיה בשפלותה, לא יכול היה להימלט ממחזה מביש זה.
שני המתחרים על קולנו, הם אנשים בעלי אישיות שנויה במחלוקת. הם וחלק ממעשיהם בעבר ובהווה. כל בר דעת המבקש להכריע ביניהם יתקשה לעשות זאת כבר משיקול ראשון של זהות המתמודדים. ברור שכל בחירה שתעשה, עלולה להיות בחירה בין הדבר לחולירע.
אני מתקנא באלה המסוגלים שלא לראות, לא לשמוע ולהצטייד בזיכרון סלקטיבי. האחרים, בדומה לי, שרויים במבוכה רבה. לכאורה,וכך היה כל אחד מהמועמדים רוצה שנראה זאת, מדובר בשתי תפיסות מדיניות שונות בתכלית.
הדרך היחידה לבחון זאת עולה מהסוגיות עצמן, כפי שהן מוצגות על ידי ברק, האיש ששאף להוביל לחשיפת הכוונות האמיתיות של עראפאת באמצעות הצגת נכונות לוויתורים מפליגים לטובת הפלסטינים בתמורה להסכם המסיים את הסכסוך. התשובה הפלסטינית למהלך זה, שהחלה מיד לאחר החתימה על הסכם אוסלו, הייתה חד משמעית: חזרה לנוהל של מדיניות אלימה.
למעשה, הייתה זו הפרה מהותית, חד משמעית ובוטה של הסכם אוסלו. ערפאת עצמו הכריז שמבחינתו הסכם אוסלו מיצה את עצמו וכי הוא חותר לשלב הבא: מימוש החלטות מועצת הבטחון 242 ו- 338 וכן ההחלטה בדבר זכות השיבה. אם כך, הדבקות הישראלית בהסכם שלום חסרת כל הגיון מדיני, שכן האלימות הפלסטינית שנועדה להשיג הסכם חדש, נוח יותר מבחינת הפלסטינים, היא בדיוק המתכונת המשתמעת מהגיון של 'מלחמה בשלבים' ולא של הסכם בשלבים.
האם ברק מציע למדינת ישראל הסכם שלום עם הפלסטינים כדי לגבש אחדות פנימית להמשך המלחמה בשלבים ? אם כן, משתמע מכך שעל פי תפיסתו של ברק, הבעייה העיקרית שלו היא דווקא ציבור בוחריו שלו, השמאל הישראלי, שאכן מצוי לאחרונה בתהליכי התפכחות ראשוניים מן המועמד שלו ומן ההסכם המוצע לו.
אלא שאותה בעייה ממש ניצבת ביתר שאת בפני אריאל שרון, שבוחריו מקרב ה ימין אינם זקוקים להוכחות נוספות בדבר קריסת הסכם אוסלו אבל, לא ברור עדיין אם יש להם רוב. שרון מדבר גם על 'אחדות'. האם בשל כך ממשיך גם הוא לדבר על הסכם שלום? ואם כן, אז מה ההבדל האמיתי בין שני המועמדים? ואם אמנם ברק דבק בהסכם על פי מתכונת קלינטון באמת ובתמים ומתוך שכנוע עמוק שחתימת עראפאת על הסכם כזה, ברמת הערפול שתידרש לצורך כך, אמנם תיתן לישראל שלום ובטחון, ואת התמיכה הבין לאומית הנדרשת לאבטחת קיומה? האם הקרע הפנימי והשחיקה שיבואו בעקבות ההפרות ה 'זעירות' המתמידות של ההסכם על ידי 'אויבי השלום' מחוץ ומבית לא ימוטטו את מדינת היהודים?
ומה יקרה אם אריאל שרון, בלחץ של ארצות הברית ומדינות אירופה מחוץ ולחץ של השמאל מבית, יבצע שורה של הסכמי ביניים שיצטרפו בהדרגה לאותו 'שלום' חוזי, ובדרך תעבור החברה היהודית בישראל תהליך שחיקה של עימות פנימי וסנקציות חיצוניות? מה יהיה ההבדל האסטרטגי אז? גם כאשר מתעלמים מהדחייה האישית שמקרין כל אחד מהמתמודדים עדיין נותרו סימני שאלה רבים.האם זה מקרי שמול האמירה של ברק שהשלום הוא הערובה לביטחון, ניצבת האמירה של שרון שהביטחון הוא תנאי לשלום? אולי מאחורי האמירות עומדת רק שיגרה של חשיבה?