באשכול "תלויים בשיגעונות של מוחמד דף"

בן 77 נפצע אמש (שבת) באורח קשה מנפילת פצצת מרגמה בתחומי המועצה האזורית אשכול. הוא עשה דרכו לבית של בנו ביישוב, ואז נפגע מרסיסים בכל חלקי גופו ופונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. "כל הזמן יש חשש מקסאמים", אמרה אשתו. "אבל בעלי לא פחד מהרקטות או הפצמ"רים".

לדברי האישה, "בשבוע הראשון למבצע היינו בחו"ל ואז חזרנו לקיבוץ. הגענו לכאן במסגרת גרעין נח"ל ומעולם לא חשבנו לעזוב בגלל המצב הביטחוני. לא היינו צריכים להגיע למצב הזה. ראש הממשלה פספס אותנו בגדול. המבצע לטעמי היה מוצדק אבל הוא שותל את המבצע הבא. מזמן היו צריכים להגיע להסדר מדיני. לפחות לנסות".

המראות מקיבוץ חולית. "שכחו אותנו"(צילום: מוטי קמחי )

(צילום: עידו ארז)

חבר קיבוץ נוסף סיפר כי "כל אחד כאן יודע שהוא לוקח סיכון מסוים, אבל אנחנו בכל זאת מקיימים איזשהם חיים. אמנם יותר זהירים ומחושבים. משתדלים לא לעשות חגיגות בחוץ. על אחת כמה וכמה במבצע. כל המאה איש שנותרו בקיבוץ נותרו סמוך למרחב מוגן. נסגרה הבריכה. בוטלו פעילויות. אני לא חושב ללכת למקום אחר בזמן המבצע. זה הבית. לא נוטשים אותו כל כך מהר".

על פי ראש מועצת אשכול חיים ילין, "המלחמה נמשכת. לא לטעות על כל אמירה של הפסקת אש או יציאה חד-צדדית. עד שלא נקום למציאות של ציוץ ציפורים יש להמשיך להיות דרוכים".

תושבי קיבוץ חולית: לא נלך לשום מקום

תושבי קיבוץ חולית, קיבוץ אחר במועצה שממוקם כקילומטר מהגבול, שותפים לתחושת הלחימה בשבועות האחרונים. כעת, בצל דיווחים על סיומו האפשרי של המבצע, הם מבקשים מהמדינה "לא לשכוח אותם כפי שקרה ב-14 השנים האחרונות". אנשי הקיבוץ, שהוקם בסיני ב-1978 והועתק בשל הסכם השלום עם מצרים, כבר מורגלים בהצהרות על רגיעה. "אנחנו לא מצפים ליונים בקרוב", הדגיש שמעון אזולאי, רכז המשק ומפקד כיתת הכוננות.

סיור בקיבוץ מציג מציאות שמופרעת תכופות בהתרעות "צבע אדום", ברעשי רקע של מסוקים, בירי ובארטילריה. "עם הכול אנחנו כבר יכולים להתמודד, אבל הידיעה על חיילים שנפגעים - זה גומר אותך", אמר אזולאי בן ה-51. "יש עלינו איום מאז תחילת שנות ה-2000, עם ה'תמרורים המעופפים', כפי שכונו הקסאמים, אבל אנחנו אנשים שלא מתלוננים ולא צועקים. רובנו הגיעו לכאן כדי ליישב את הנגב מתוך ציונות ואידיאולוגיה, ועם זאת, נכון לומר שבמשך השנים הטיפול של הממשלה באיומים האלה היה נקודתי ובאיזשהו מקום שכחו אותנו".

ביישוב הקטן, שמונה 180 תושבים, נותרו כ-80 חברים שנתבקשו בשבועות האחרונים להסתגר שוב ושוב מחשש לחדירת מחבלים ממנהרות - כולם מבוגרים לבד מילד אחד בן תשע. "זה לא מקום לילדים ולכן שלחנו את כולם למקומות שפויים יותר", הסביר אזולאי. חברתו ל"צוות החירום היישובי", רחל קון (56), הביעה תמיכה בפעילות הממשלה, אך קראה במקביל לפתרון יסודי. "אנחנו לא יכולים להמשיך כשאנחנו תלויים בשיגעונות של מוחמד דף. האנשים כאן עמידים ועדיין גדלים כאן ילדים עם חרדות של שנים, שמשוועים לפתרון".

ענת לב-ארי גילור (56), אחת ממייסדי חולית שמועסקת כאחות סיעודית בקיבוץ בארי, לא עזבה את המקום במהלך המבצע ולא ראתה כבר כמה שבועות את ארבעת נכדיה ואת בן זוגה שמתגורר ברמת גן. "אני יכולה לחיות עם המציאות המטורפת הזו שכוללת גם פחד איום ממנהרות בזמן המבצע, אבל אם זה לא נפתר עכשיו, אני מבקשת שהמדינה תאמר בקול רם שהיא מוותרת על חבל הארץ הזה", הסבירה.