מש' שמיר חזרה לעוטף: "הילדים חוו טראומה"
לילך וארבעת ילדיה השאירו מאחור את האבא טל, שגויס בצו 8, ונדדו צפונה כדי להתרחק מהרקטות. אחרי הפסקת האש ולקראת החזרה היא אמרה: "בפעם הראשונה חשבנו לעזוב את הדרום". הבן נגב: "המצב קצת מעצבן"
לילך שמיר וארבעת ילדיה לא היו בביתם במושב אוהד שבעוטף עזה כבר חודש. בעלה טל גויס למילואים עם תחילת מבצע "צוק איתן", ולילך נעה ונדה ברחבי הארץ עם הילדים, משתדלת להרחיק אותם עד כמה שאפשר מהטילים, הנפילות, המנהרות והחדשות. רק אתמול (יום ג'), בצל הפסקת האש, היא החליטה לחזור הביתה. צפו בכתבה.
היא ארזה את חפציה וחפציהם של הילדים נגב (11), תום (8), צור (4) וסיוון בת השלושה חודשים, נפרדה מהחדר בגבעת אולגה שבו שהו בימים האחרונים ונסעו דרומה. "החלטתי לחזור הביתה כי אנחנו כבר עייפים. לכל מקום שאתה מגיע אתה צריך להרגיל את הילדים מחדש", אמרה.
על רקע ההערכה המדאיגה של צה"ל שלפיה לא התגלו כל המנהרות החוצות את הגדר מעזה לישראל, קשה להגיד שמשפחת שמיר חוזרת הביתה בתחושת ביטחון מלאה. "עוד יום או יומיים, או חודש או חודשיים, האזעקות יחזרו", היא אמרה לפני החזרה. "זה לא כמו בתל אביב שיש כיפת ברזל ואתה רק מחכה ליירוט. אנחנו מדברים על 600 טילים שנחתו על הקרקע שלנו, בשדות שלנו, בבתים שלנו. הדבר הכי נורא שאפשר לדמיין זה שביום שבת נלך עם הילדים לבריכה בעין השלושה ומהשיחים יצוץ מחבל.
"אני בטוחה שהמבצע הזה הרתיע במידה מסוימת ואני סבורה שתהיה לנו תקופה של שקט יחסי, אבל מדובר במצב נפיץ מאוד. הלוואי שיחזרו לדבר עם מישהו מהצד השני. אני בטוחה שיש עם מי לדבר. אנחנו אנשים שוחרי שלום, לא מחפשים מלחמות, ואנחנו מקווים מאוד שבסוף כן יהיה דיאלוג מדיני. אנחנו מאמינים שהיום הזה יכול להגיע".
הקאמבק נכשל
זה המבצע השלישי שמשפחת שמיר חווה יחד, ועל כן יש להם תרגולת קבועה. בהתחלה הם עוד ניסו לדחות את הקץ, אבל ברגע שהרקטה הראשונה שוגרה לתל אביב הבינו לילך וטל ש"צוק איתן" עומד להיות מבצע ארוך. באישון לילה היא ארזה כמה דברים ויחד עם הילדים נסעה להורים של בעלה בצפון לשלושה שבועות.
הקאמבק החזיק מעמד ארבעה ימים בלבד, כי בכל פעם שהילדים יצאו לשחק הם נאלצו לרוץ בחזרה פנימה בגלל אזעקת צבע אדום. היא קיבלה הצעה להתארח בגבעת אולגה ונסעה לשם עם ילדיה והוריה, תושבי עין השלושה בעוטף עזה. "להיות עם ארבעת הילדים לבד זה לא פשוט בכלל", היא משתפת, "אבל יש סבים וסבתות שמלווים אותנו כל התקופה. נמצאנו במקום מדהים ואירחו אותנו בצורה הטובה ביותר. אבל בסוף את רק רוצה להיות בבית".
המצב מעצבן
אתמול בצהריים חזרו נגב ותום מהבריכה באולגה ועזרו לאמם לארוז לפני ארוחת צהריים והנסיעה דרומה, הביתה. למרות המרחק מהבית השתדלה לילך שהילדים ייהנו עד כמה שאפשר וירגישו, ולו במעט, שניצלו את חופשת הקיץ. "המצב הזה קצת מעצבן כי כל הזמן אנחנו הולכים למקום אחר בארץ", מספר נגב. "היינו בים ובבריכה ושיחקנו כדורגל, אבל אני מאוד שמח שאנחנו חוזרים הביתה. אני גם מאוד מתגעגע לאבא".
תום, לעומתו, לא ממש מאושרת מהחזרה הביתה. "אני קצת מפחדת", היא מודה, "אני נלחצת כשיש בום".
"הילדים חוו טראומה", אומרת לילך. "צור, הבן הקטן, בכלל לא מבין מה זה טיל. הוא שואל איך יורים? מה זה עזה? למה הם כועסים עלינו? מה זה הבומים האלה? להמשיג את הדברים האלה לילד בן 4 זה בעייתי. הם מאוד מפחדים, לא מתקלחים בדלת סגורה, חוששים לצאת החוצה לבדם. לצערי זו מציאות שכל תושבי עוטף עזה חווים בשנים האחרונות. אני בטוחה שהם יחזרו ללימודים עם שמחה כי חסרה להם המסגרת, הפעילות היום-יומית. אנחנו כבר ממש מייחלים לזה".
מחשבה על עזיבה
אחרי שחזרה הביתה נשמעה לילך כבר אופטימית יותר. "כיף לחזור, עייפים ומותשים מהחודש הזה. אנחנו מקווים שזהו - עכשיו יהיה לנו שקט. אנחנו לא מצפים כרגע ליותר.
לשלוח את הילדים מחר למסגרות זה האושר הכי גדול. הם יראו חברים ויקבלו שגרה. בטוחים פה לא נהיה אף פעם עד הסוף. אבל קצת יותר בטוחים מלפני חודש".
האבא טל עדיין לא חזר מצו 8 שאליו נקרא, ולדברי לילך, כמו שהיא מכירה אותו הוא יהיה האחרון להשתחרר. "הבת הקטנה בת שלושה חודשים, ושליש מחייה היא הייתה מחוץ לבית", אומרת לילך.
- חשבת פעם לעזוב את המושב ולעבור למרכז הארץ?
לילך שותקת לרגע. "המחשבה הזו לא עלתה בקרב בני המשפחה עד השבוע. אימא שלי, שעלתה מארגנטינה לפני 40 שנה והתיישבה בנגב מתוך אידיאולוגיה, אמרה לי: 'לילך, תחשבי טוב אם את רוצה לגדל את הילדים שלך באווירה כזו'. זה ממש נגע ללבי, זה שובר לשמוע את אימא אומרת דבר כזה לאחר שבנתה בית בדרום. אבל כרגע זו לא אופציה מבחינתנו. אנחנו באמת מאמינים שיכולה להיות מציאות אחרת".
לפנייה לכתב/ת 
