"תקופת מבחן": צפיית חובה, לא פחות
משפחה דתית מירושלים מאמצת בת עשירית, ולמרות כל האהבה שמורעפת עליה, חייה נעים בין סמים ועבריינות לכלא ולניסיון התאבדות - זהו הסיפור שמתועד בעדינות ב"תקופת מבחן". הסדרה זכתה בצדק בדוקאביב, ולצופה הנרעש לא תהיה ברירה אלא לאהוב אותה
כמעט כל הדעות הקדומות שלכם על משפחות ויכולת הקיום שלהן יישברו במהלך הצפייה ב"תקופת מבחן", סדרת הדוקו המצוינת של אביגיל שפרבר, הזוכה בפסטיבל דוקאביב השנה, שהחלה אתמול (ד') ב-yes דוקו. להגנתי אני חייבת לומר כי הז'אנר "תראו מה אני והמשפחה שלי עושים" אינו חביב עליי במיוחד, מה גם שהמסך מוצף בו. בדרך כלל מעידה הבחירה בו על חוסר דמיון מהול בנרקיסיזם. כאן זה ההיפך הגמור. זהו שילוב נדיר של עוצמות ועדינות, טרגדיה ותקוות, תהייה מתמשכת על טבע האדם ומהות הקשרים האנושיים הנוראים והמופלאים הקרויים משפחה. צפיית חובה, לא פחות.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"הסקס של מאסטרס": מתח מיני לנצח
"מתים לרגע": עלילה שחזרה לחיים
קבלו את משפחת שפרבר: בית בעיר העתיקה, ברובע היהודי. אורתודוקסים. האב חתן פרס ישראל לחינוך, האם אינטליגנטית באורח יוצא דופן, תשעה ילדים, לא פחות. כשמלאו אסמיהם בר והכל נראה מצוין, החליטו לאמץ את אריאלה, ילדה ממוצא אתיופי שאביה מת עוד לפני עלייתה ארצה, ואמה מתה בתאונת דרכים. האחות אביגיל שפרבר פגשה אותה במהלך שנת שירות בפנימיית ילדים, הביאה אותה הביתה, וחוללה לימים את השבר הגדול ביותר בתולדות המשפחה. כי אריאלה, כפי שאומר אחד האחים יוסי, היא מקרה הבוחן הקיצוני ביותר למיתוס שאהבה של משפחה תרפא הכל.
אף שהורעפו עליה תועפות של טיפוח, הקשבה, חיבוקים, ביטחון וחוגים, אריאלה מעולם לא הפכה לילדה הנורמטיבית שדומה כל כך לבני משפחת שפרבר המוצלחים. להיפך: היא הלכה והסתבכה. בתחילה היו אלה אלכוהול והתרועעות עם עבריינים, בהמשך - עבריינות רכוש ואלימות, סמים, שני הריונות לא רצויים שבסיומם נמסרו ילדיה לשירותי הרווחה, וכשאנחנו פוגשים אותה לראשונה, היא יושבת בכלא על גניבת כרטיס אשראי.
האימוץ של אריאלה קרא תגר על כוחותיה של המשפחה ועל האמונה שאהבה מיטיבה עם בני אדם באופן שמוחק מטען גנטי, השפעות סביבתיות מוקדמות, חסכים של ינקות ואולי - השערה - לקות מולדת בסדרום אלכוהול עוברי.
גילוי נאות: אני אם מאמצת. המצב שבו שרויה משפחת פרבר מוכר לי היטב מחיי. שום דבר שמספרים לכם על אימוץ בעוד הדוק בעיניכם מציף את הלב ולהיפך, בעוד אתם חושבים שאימוץ ילדים נזקקים הוא סוג של מעשה אצילי, אינו נכון באמת. במקרים רבים של אימוץ בין תרבותי, וגם באימוצים פשוטים יותר, מעולם לא נוצר בין המאומץ למשפחתו החדשה אותו קשר עז שמאפשר לו לגדול כאחד האדם וכבבואה של משפחתו. מטבע הדברים, כל מי שמעורב במשפחת האימוץ מנסה להצניע צרות מעין אלה, אבל אביגיל שפרבר בחרה בדרך האמיצה יותר: היא מציפה. את הכל.
יחד עם אריאלה היא מובילה את הסיפור המסתעף ומתפצל לכיוונים רבים, כל אחד מהם מציג תמונה בלתי קונבנציונלית שקוראת תגר על המוסכמות שלנו. אביגיל היא לסבית דתית שייסדה את בת קול, ארגון שתומך בנשים יראות שמיים ואוהבות נשים. במהלך הסדרה, תחווה פרידה מבת זוגה ומעבר למשמורת משותפת של בנם אורי, אחד הפעוטות המקסימים ביותר שנראו על מסך. אחיה יוסי מסרב למול את בנו הרך וגורם עצב עמוק להוריו. אחיה דוד מזמין את הורי למסיבת חתונה שאיננה חתונה, בה הוא ובת זוגו נועם מתחייבים לא לגור ביחד ולא להפריע זה לזה. ההורים רוקדים גם שם. הם רוקדים גם במסיבת העשור של בת קול. הם יכולים להכיל הכל - חוץ מאריאלה.
הסדרה עוקבת אחרי נפתולי הדרך של אריאלה: מהכלא אל ההוסטל, משם לבית המשפט לאסיר שבו היא נענשת על כך שחיבלה באזיקון, משם אל בריחות לסמים ואלכוהול, משם לניסיון להתאבד בטביעה, משם לכלא. חייה הם תקופת המבחן שעליה מדברת הסדרה, והנבחנים הם בני המשפחה ויכולתם להמשיך להכיל את הילדה העשירית.
רוב בני המשפחה החליטו שהם לא יכולים עוד. אביגיל ואמה חנה לומדות, בייסורים גדולים וברגשי אשם, ליצור חיץ בין עולמה של אריאלה לעולמן. אריאלה מאשימה אותן בכך שלו היתה בת משפחה ביולוגית, היו מגדלות את ילדיה. הלב נקרע בסדרה הזו יותר מפעם אחת, המוח מתקשה לחשוב מה הייתי אני עושה במקום האנשים הנפלאים הללו, והחמלה נודדת בין אריאלה לאמה, לאביה השותק, לאביגיל ולכל אחד מבני המשפחה שהוא חלק מהטרגדיה.
מבחינה קולנועית וויזואלית הסדרה מצולמת כאוסף של מפגשים בין אנשים ללא קריינות או הסבר. הרצף נוצר מתיעוד של חיי היומיום במשפחת שפרבר: יש שם הרבה חיוכים וחגים משותפים, תחושת לכידות ואהבה שפורצת מהמסך ומחבקת אפילו את הצופה הנרעש. צפיית חובה כבר אמרתי? גם בגלל האופן שבו שפרבר מתעדת בעדינות כאבים וכעסים שאפילו אין להם שמות. הזכייה מוצדקת, האהבה שלכם תהיה מוצדקת עוד יותר.
