"חיפשתי בגוגל איך מצטרפים למכבי ת"א"

אמרי פרסיאדו, אלוף ישראל ב-100 ו-200 מטרים, נחת בארץ אחרי מסע סוף-עונה באירופה שבמהלכו, לא להאמין, הוא לא שבר שום שיא חדש. למה "לא להאמין"? כי בעונת המסלול שהסתיימה, אלוף ישראל החדש הרגיל אותנו ואת עצמו לשפר עצמו כמעט מדי שתי תחרויות עד שסגר על זמן של 10.50 ב-100 מטרים, כתוצאת היציאה לפגרה.

תובנות מהמסע חסר השיאים?

"למדתי שאני לוקה בהמון חוסר ניסיון והגוף שלי עדיין לא מוכן לעונת תחרויות ארוכה בלי הפסקות מתבקשות".

פרסיאדו. הרגיל אותנו לשיא מדי תחרות(צילום: אורן אהרוני)

אתה יכול להסביר מה פירוש ניסיון?

"בטח. איך לבנות את הריצה, זה ניסיון. להתחיל מיד בשיא המהירות ולרוץ על כל הקופה, או במקרה אחר ובמיוחד ב-200 מ', איך לחלק את הריצה. מכאן שחסרים לי דברים חשובים כל-כך, אני כבר מת להתחיל את העונה הבאה. להתאמן, להשתפר היכן שאני לא מספיק טוב".

מה הבעיה? תחזור מיד לאימונים.

"העניין הוא שהגוף זקוק לפגרה הזו. אחריה

 אחזור רענן ועם מוטיבציה אדירה".

אחת הרעות החולות של האתלטיקה הישראלית, לאו דווקא באשמתה במקרה זה, היא חוסר היכולת של מורים בבתי-הספר לגלות כישרונות. הנה, בבית-הספר "אליאנס" בתל אביב בו למד, ידעו שיש בפרסיאדו משהו אבל אף אחד לא חשב לתעל אותו לספורט בכלל ולאתלטיקה בפרט. "אספר לך שבטקס בכתה י"ב, אחד המורים בירך את התלמיד רום גולדווסר (בנו של אלוף ה-400 משוכות בעבר, אילן גולדווסר, א.פ.) על השגת המקום השלישי באליפות בתי-הספר. התעצבנתי מאוד. לא על רום, אלא על כך שאף אחד לא גילה לי במשך השנים שיש בכלל נבחרת בית-הספר המשתתפת באליפויות. זה היה בזמן שכבר התחלתי לחשוב מה אני עושה עם הכישרון שקיבלתי ולא ניצלתי עד אז".

בבית הספר לא זיהו את הכישרון(צילום: ראובן שוורץ)

טוב, אני אומר לו, כמעט איבדו כשרון אחד, אבל לא יותר. הוא עונה לי במהירות של ספרינטר: "ביסודי הייתי מנצח, אבל היה אחד שתמיד זינב בי ונמצא קרוב אלי. קוראים לו רן גרינברג והרבה זמן לא דיברנו, עד שפתאום אחרי השיא שלי קיבלתי הודעה כתובה ממנו עם הרבה איחולים. גם הוא היה יכול להצליח באתלטיקה, ואנחנו שניים. ישנם יותר מדי אתלטים כישרוניים שאף אחד לא גילה, או שלא חשבו בעצמם על מיצוי היכולת. הרי גם אותי אף אחד לא גילה, אלא באתי וביקשתי להבחן".

אני מאמין שאתלטים עם פוטנציאל היו מגיעים כמוך לאתלטיקה, אפילו אם זה היה לוקח קצת זמן.

"לא חושב, כי אין כסף באתלטיקה. אנשים הולכים להיכן שיש כסף ופירסום, כשנושא אחד משלים את השני. אם הייתי הכדורגלן הכי טוב בארץ לא הייתי יכול לעבור

ברחוב מרוב מעריצים, כשאני 'האיש הכי מהיר בארץ' כפי שהעיתונים כינו, מעט מעט מאוד אנשים מחוץ לאתלטיקה מכירים אותי, ועוד לא דיברנו על כסף שמרוויחים או לא מרוויחים".

אז איך הגעת לאתלטיקה?

"כשהיתה אולימפיאדת לונדון, ראיתי בטלוויזיה את אוסיין בולט. התפעלתי ואמרתי לעצמי בעצם, אם יש בי כשרון, למה שלא אעשה איתו משהו? לא שחשבתי להיות בולט, אבל לפחות להצליח בקנה מידה מקומי".

בולט סיפק את ההשראה(צילום: אורן אהרוני)

מה עשית כדי שהדבר יקרה?

"לקחתי יוזמה, חיפשתי בגוגל הרבה זמן את מחלקת האתלטיקה של מכבי ת"א והמאמן גרש גרשקוביץ' . מצאתי את גרש שבחן אותי בריצה ל-30 מ', ואחריה אמר שעם התוצאה הזו אני צריך להגיע באישזהו שלב לנבחרת. גרש שלח אותי למאמן איגור בלון, שאנחנו קוראים לו 'יגאל', והוא התחיל לעבוד אתי במוטיבציה גבוהה. אני חייב לו הרבה קרדיט על מה שהצלחתי לעשות בשנה וחצי. חוץ מזה, מעניין שהכל התחיל בחיפוש בגוגל".

באתלטיקה יש למאמן האישי השפעה עצומה.

"במקרה של יגאל, שיש לו גם בן אצן, צבי, בוודאי ובוודאי. כשהמאמן שלך מגיע לאימון בתשוקה אדירה כמו שלו, זה מכניס בך המון התלהבות. רק שתבין, יגאל לא מרוויח כמעט מהאתלטיקה, הוא עושה את זה בשביל הנשמה. הפרנסה באה לו מהיותו מנהל במפעל למדבקות".

איך האימונים?

"זה לא רק האימון עצמו, אלא מה שבא אחר-כך. אחרי יום הוא מביא לי סרטון מצולם של דברים שעשיתי באימון, וצריכים לתקן אותם".

פרסיאדו. "התשוקה של המאמן מספקת לי את ההתלהבות"(צילום: ראובן שוורץ)

אמרי, לפני שהתחלת להיות אתלט, היית צופה באליפות ישראל בהדר-יוסף?

"לא, כי פשוט לא התעניינתי בה".

ועכשיו, כל המשפחה כבר מגיעה?

"לא כולם. אבא שלי אייל שהוא יבואן של מוצרים לשיער, מגיע. אמא שלי, שולי, שעוסקת בנדל"ן, לא מגיעה אבל תומכת בי בצורה נהדרת. היא סייעה לי בציוד, שלחה אותי בשנה שעברה על-חשבונה לתחרויות בחו"ל. היא רצתה קודם שאעשה משהו אחר, אבל כשנדלקתי על האתלטיקה היא זרמה עם זה".

היית בעונה שעברה במסע תחרויות בחו"ל?

"כן, ושם קבעתי את התוצאה שאיתה נכנסתי לעונה הזו, 10.93. תראה מהיכן התקדמתי ולאן הגעתי בזמן כל כך קצר".

פרסיאדו. המשפחה תומכת(צילום: אורן אהרוני)

יש אחים ואחיות במשפחה?

"אחי רון, בן 13, כבר רץ משוכות אצל המאמן רומן קוגן, ופעם בשבוע מצטרף אלי ולמאמן יגאל, ועושה רושם של מוכשר מאוד. גם האחות הקטנה דניאל, 12, מוכשרת אבל היא מתעניינת באתלטיקה פחות".

גרש סיפר לי שיש משהו משהו מאוד מיוחד בכף הרגל שלך, היא גדולה מהרגיל. זה הזכיר לי שיחה לפני הרבה שנים עם ליאוניד קאופמן, מאמן נבחרת השחייה, שתיאר לי את מבנה הגוף והרגליים של מייקל פלפס. התחזית שלו הייתה שפלפס יהיה הגדול שבגדולים, מה שבאמת קרה.

"כף הרגל באמת גדולה, אני נועל מספר 46 או 47, אבל זה לא היתרון. אני חושב שהחוזק של כף הרגל מקדם אותי יותר. כשכף הרגל חזקה, אני יכול לדחוף אותה יותר חזק לרצפה, ולהתנתק מהר ובצורה עוצמתית מהקרקע. זה אלמנט די קשה לספרינטר, ולי בזכות כף הרגל יש יתרון".

בעונה הבאה תהיה בן 21, זה הזמן להתחיל להרוויח קצת כסף.

"האמת שעד עכשיו לא הרווחתי. מכבי ת"א עזרו לי במעטפת ובטיפולים, אבל לא בכסף. יכול להיות שבשנה הבאה מכבי והאיגוד יעזרו לי ולא אצטרך לקנות כל פעם נעלי ספייקס מחדש. אני הורס בקביעות נעלי ספייקס, לא יודע למה. כדי שהאיגוד יעזור לי, אני צריך קודם כל להגיע ל-10.48 ב-100 מ', כלומר עוד שתי מאיות, ואז אהיה בדרגה בינלאומית C, עד כמה שהספקתי ללמוד את הדרגות".

פרסיאדו עם מלכה. היחיד שנותן לו פייט(צילום: ראובן שוורץ)

מה עוד חסר לך באתלטיקה הישראלית?

"יריבים. רק אסף מלכה יכול לתת לי קרב, ולפעמים עומרי הרוש, אבל לא יותר מדי. אני צריך יריבים כדי שאהיה בטירוף לנצח אותם ואז אשפר תוצאות".

באליפות ישראל דווקא הקרב ב-100 בינך לאסף, הוכרע ב-18 מאיות. 10.50 לעומת 10.68.

"זה היה מקרי ולא משקף. עובדה שבחצי הגמר הוא רץ בקלילות 10.66, אבל בגמר לא הלך לו. לי כן הלך. כשרצנו בבלגיה, הקדמתי אותו רק במאית 10.61 לעומת 10.62".

מה אתה אומר על השיא הלאומי של אלכס פורחומובסקי, 10.20?

"שיא מטורף, ובמיוחד לאדם לבן. אני מקווה להיות פעם באיזור הזה, אבל עד אז אני צריך להשתפר בהרבה אלמטים שחסרים לי. להתאמן יותר משש פעמים בשבוע כדי לחסל נקודות חלשות. אצטרך לקרוע גם הרבה זוגות נעלי ספייקס. מה שברור, אני מוכן למשימה ולהתחיל להתקדם לעברה. עכשיו כשירדנו ל-10.50 ב-100 ו-21.33 ב-200, השיפורים יבואו כמובן יותר לאט, אבל יבואו".