"הפסנתרן": גרסת מחנה הפליטים הסורי
איאם אל-אחמד מתגורר במחנה הפליטים ירמוכּ שבדמשק, הוא הוריד כבר 25 קילוגרמים בשל הרעב הכבד ופינה את משפחתו משם בשל הלחימה. אך על דבר אחד הוא לא ויתר - המוזיקה והפסנתר. הכירו את ולדיסלב שפילמן הסורי
מחנה הפליטים ירמוכּ שבדרום דמשק. מכל עבר עיי חורבות. אך מכל סצנת האלימות הזו בוקעים צלילי פסנתר זכים ומקהלת הילדים של איאם אל-אחמד ששרה על רעב וסבל. המוזיקה במחנה הסורי, שנמצא תחת מצור זה שנה ונהרס כליל בשל הלחימה בין כוחות המורדים לצבא סוריה, עומדת בניגוד לברוטליות שניכרת מסביב.
עוד חדשות בעולם:
פעם שלישית פנדה: שלישייה נולדה בסין
"משלחת סיוע" מרוסיה: פלישה לאוקראינה? ידיים נקטעו, לכודים התאבדו. עדויות מההרהסצנה הזו מהדהדת את סיפורו של ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי-פולני במלחמת העולם השנייה, שספרו האוטוביוגרפי הפך לסרט בשם "הפסנתרן" בבימויו של רומן פולנסקי. "אהבתי את הסרט הזה. ראיתי אותו ב-2007. אך לעולם לא חשבתי שאגלם כזו דמות במציאות", מספר אחמד לסוכנות הצרפתית.
בתמונות שפורסמו בפייסבוק, נראה הצעיר, בן 26, מנגן בפסנתר, ברחובות עמוסי השברים וההריסות. אחמד, כמו שפילמן בזמנו, נראה רזה יותר עם כל חודש שעובר.
ירמוכּ, מחנה הפליטים שבעבר מנה 150,000 פלסטינים וסורים והיה לשכונה משגשגת, נפגע קשות בסכסוך הדמים שהחל במרס 2011. המחנה, שנלכד בין הפטיש - המשטר הסורי לבין הסדן - המורדים, נותר עם 18,000 תושבים בלבד והוא סובל ממצור שהטילה עליו הממשלה, שגורם למותם של 200 בני אדם בשנה, בהם 128 מרעב.
"לפני המצור שקלתי 70 קילוגרמים, היום אני שוקל 45", מעיד אחמד. מאז סוף יוני, כשהושגה הפסקת אש בין המשטר למורדים באישור הפלגים הפלסטינים במחנה, המצור הוסר מעט. אך המחסור במחנה נעשה קשה יותר עד שאחמד, שאהב לנגן את יצירותיו של היידן וג'אז, פינה ממנו את אשתו ובנו בן השנתיים שסבלו מאנמיה קשה.
מוזיקה צמחה מהייאוש
הקמת "מקהלת הצעירים של ירמוכּ" על ידי אחמד בצל הנסיבות הללו, היה לקרן אור ב-2013. "היה לי חשוב לצמוח מהייאוש שאנחנו חיים בו", אמר. כשהוא מנגן, הוא אומר, שהוא מרגיש "שמשהו טוב שוב קורה בחיים האלה".
אביו של איאם, אחמד אל-אחמד (62), הוא כנר עיוור שניגן עם המקהלה עד שמחלת השיגרון שלו שהחמירה בשל תזונה לקויה, אילצה אותו להפסיק. כמעריץ של באך, כמו גם המוזיקאים הגדולים בעולם הערבי, אחמד גאה בבנו, שמלחין בעצמו מוזיקה לשירים שנכתבו על ידי משוררים חובבנים במחנה ומחוץ לו.
"מוזיקה היא שפה אוניברסלית, דרכון שאיתו אפשר להגיע למקום אחר", טוען אחמד האב. "אני רוצה להעלות חיוך על פניהם של הילדים", אומר איאם אל-אחמד.
שיר אחד עוסק באלה שגלו מהמחנה ונקרא "אחי, אנחנו מתגעגעים אליך בירמוכּ", והסרטון שלו התפשט ויראלית ברשתות החברתיות. השיר מתאר את סיפורם של הסורים שנעקרו מבתיהם והפכו לפליטים - 9 מיליון אזרחים בסך הכול.
"לא היית כאן הרבה זמן.. אתה בביירות, בטורקיה, אנחנו מתגעגעים אליך", שרים הילדים. "כשהילדים שרים, אני מרגיש שיש תקווה", אמר אחמד, שחולם לנגן בתזמורת מקצועית יום אחד.
אולם ברחובות הנטושים של המחנה הדעות על הפרויקט של אחמד לעתים מחולקות. "יש אנשים שאומרים לי 'אנשים פה מתים ואתה מנגן מוזיקה'", מספר אחמד. אחרים, כמו אבו חמזה, סבורים כי המקהלה מבטאת את סבל המחנה וזה עוזר להעלות את המורל. "כשאנחנו שומעים אותם, אנחנו מצליחים לשכוח מעט מביש המזל שלנו", סיפר.
"איימו לשבור לי את האצבעות"
באמצע מלחמת האזרחים המשתוללת שהחלה בהתקומממות נגד נשיא סוריה בשאר אסד, אחמד עדיין לא בוחר צד. "המסר שלנו הוא לחיות ללא קליעים", אמר. שיר אחר של אחמד מוקדש ל"שהידים של הרעב", אותם אלה שגוועו למוות בשל המצור על המחנה.
"אני שותה מצוקה בבוקר, ומחכה למוות בערב", קוראות המילים העגומות בשיר.
אחמד, שמזיז את הפסנתר שלו מרחוב לרחוב יחד עם חבריו כדי לנגן, נתקל לא פעם בקיצונים שהקימו לעצמם עמדות במחנה, בטרם הושגה הפסקת האש.
"עבורם זה 'האראם' (אסור מבחינת דתית). הם איימו לשבור לי את האצבעות", סיפר אחמד. "אז ניגנתי מוקדם בבוקר בזמן שהם ישנו".
לאחרונה חיבר אחמד גם שירים על המצב בעזה, אף שירמוכּ היה ונותר לב לבה של המוזיקה שלו, שמשלבת לעתים מאפיינים קלאסיים וג'אז. למרות העובדה כי הוא חי בנפרד ממשפחתו, אחמד לא מעוניין לעזוב את ירמוכּ ואומר כי סורים כותבים לו מחו"ל ומעודדים אותו להמשיך לנגן. "הם כותבים 'כשאתה מנגן זה נותן לנו תקווה שנוכל לחזור יום אחד'", סיפר.
לפנייה לכתב/ת 
