"המעניק": לא נותן מספיק
עולם אוטופי נוקשה, בו נשללות מהנוער רגשות, בדרך להתבגרות אחידה - נשמע לכם מוכר? אולי מכיוון שכבר היינו בסרט הזה. "המעניק" לא מחדש הרבה ביחס ל"משחקי הרעב" ו"מפוצלים", והוא מוותר על דיונים מעניינים לטובת השטאנץ הקופתי שבו. לפחות זה עשוי לקדם את אודיה רש שלנו
נער רגיש חי בקהילה אוטופית בעולם ששרד אסונות כאלה ואחרים. בקהילה שלו הכול מוסדר, כל אחד מקבל את התפקיד שיתאים לו כבוגר אחרי שעורכים עליו אינסוף תצפיות מיום הולדתו, הילדים נולדים לנשים שזה המקצוע שלהן, ורק אחר כך נמסרים למשפחות מגדלות, הכל נקי ומפוקח. אה, ואין צבעים, וגם לא רגשות סוערים. בעולם הזה הכל מסודר יפה בגוונים שבין שחור ללבן.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
נשמע מוכר? זה כנראה כי "המעניק" הוא קודם כל סרט שנעשה מאוחר מדי. הוא מבוסס על ספר של לויס לאורי מ-1993, אבל עד שהוא עובד לקולנוע כבר קיבלנו בשנתיים האחרונות יותר מדי סרטים עם תמות דומות. "המעניק" נכנס תחת הקטגוריה של סרטים לבני נוער דוגמת "משחקי הרעב" המצליח ו"מפוצלים" המתחקה אחריו - שניהם מבוססים על רבי מכר.
הסיפור נע סביב מערכות היחסים של ג'ונאס עם הסובבים אותו, וכיצד הן מושפעות ממערכת היחסים שלו עם "המעניק", זה שאמור ללמד אותו ולהכשיר אותו לתפקידו כ"שומר הזיכרון". הוא היחיד בקהילה שלו שיידע איך נראה העבר רווי הצבע והחיות ומה אפשר ללמוד ממנו. כשג'ונאס - הלא הוא "המקבל" - מסיים כל יום להיחשף לרגשות, ספרים, מלחמות ועוד אצל "המעניק", הוא חוזר הביתה להוריו שכעת נראים לו קהים משהו (אלכסנדר סקושגורד וקייטי הולמס), ולחבריו מספסל הלימודים.
הסרט מלא בהזדמנויות לדיונים אתיים ופילוסופיים בשאלה האם יצר האדם טוב מנעוריו או רע, ובקונפליקטים אישיים וקורעי לב בין ג'ונאס להוריו: האב המטפל בבתי הטיפוח בהם גדלים התינוקות החדשים בימיהם הראשונים (שכולל כמה סצנות מטלטלות במיוחד), והאם העובדת המשפטית חמורת הסבר.
אבל במקום לספק לנו את כל זה, הסרט נע בקצב תמוה, כשההכשרה של ג'ונאס שאמורה להימשך שנה מרגישה כמו שבועיים בקושי. בהתאמה, כל הפעולות שלו לאחר מכן נראות פזיזות וחסרות היגיון. נראה שמשהו בבימוי ובתסריט פשוט הולך ומתפרק לאורך הסרט, במיוחד כשמגיעים רגעי האקשן שבו, שנראים כמו עבודה חובבנית, כשכל אחד בקהל יכול לחשוב על מהלך אחר. התרגלנו לסרטים שמכילים תוכנית ריאליטי אכזרית ושלמה בתוכם, ואדם אחד שבורח מכמה מצלמות פשוט לא עושה את העבודה יותר.
גם המורכבות של ההבנה הגדולה שנופלת על ג'ונאס, כשהוא מקבל למוחו את כל ההיסטוריה של העולם, מועברת בצורת מונטאז'ים צעקניים ופשטניים של טוב ורע. לצדם מנסים לפצות ויכוחים אידיאולוגיים בין מריל סטריפ לג'ף ברידג'ס, שנשארים בגבול השטחי.
אולי לו היו בוחרים לתת יותר אורך נשימה לתהליך הלימוד של ג'ונאס ולוותר על התחכמויות וסיפורים רומנטיים שלא באמת מוסיפים לסרט שום דבר, הוא היה עובד טוב יותר. אך אז הוא היה מתרחק עוד כמה פסיעות משמעותיות משוברי הקופות שאותם הוא אמור לחקות.
