ה-Dude שהפך לדוֹד: מה קרה לג'ף ברידג'ס?
פעם הוא היה האיש הפרוע, הבטלן והסטלן, זה שלא הולך בתלם אבל כולם רוצים לחיות כמוהו. אבל בשנים האחרונות, ג'ף ברידג'ס אימץ דווקא את דמותו של לבובסקי הזקן - המיליונר הנכה ש"מוכן לעשות את הדבר הנכון, לא משנה מה המחיר". והמחיר כבד מנשוא
אז מה הופך בן אדם לגבר? שאלה טובה, ודי מורכבת. אבל לג'ף ברידג'ס יש תשובה פשוטה: "זוג אשכים".
הסצנה מ"ביג לבובסקי" - קומדיית הפולחן של האחים כהן מ-1998 - מדגימה בדרכה את הפער שבין הגיבור לבין אידיאל הגבריות. ה-Dude, אותו מגלם ברידג'ס בחינניות רבה כל כך, הוא הדבר הכי רחוק ולא מתפקד ממה שהייתם מצפים מגבר אמיתי. הוא בטלן וסטלן, ולמרות שזה לא כל כך מתחרז, גם אבוד. אין לו אופק, אין מטרה. הוא חי את היומיום בניסיון ליהנות מהנאותיו הפשוטות ביותר - סמים, אלכוהול, באולינג.
ואילו הביג לבובסקי, אותו מיליונר זקן בכסא גלגלים, הוא עבר דבר אחד או שניים בחייו, וגם הגיע למשהו. המשמעות של להיות גבר לטענתו היא "להיות מוכן לעשות את הדבר הנכון, לא משנה מה המחיר". זוהי כמובן קלישאה עמוסה תקינות פוליטית - אבל זהו האידיאל. זהו היעד שמערכת החינוך בארצות הברית, ולצורך העניין בכל העולם, מכוונים אליו את בני הנוער: צאו מהחדר שלכם, היפטרו מהפוסטרים המצועצעים שלכם, גזרו את השיער הארוך, קחו שאיפה אחרונה מהג'וינט וצאו לחיים האמיתיים. תעברו תיקון, תלמדו, תעבדו, תרוויחו כסף ותמיד תמיד תעשו את הדבר הנכון. תתבגרו.
אבל ה-Dude הוא לא מתבגר, הוא ילד מגודל. וזה מקור קסמו. זו הסיבה שרבים רבים כל כך בכל העולם מזדהים דווקא איתו, עם הלא יוצלח הזה. האיש חסר הסיכוי הזה, שחלומותיו מתמצים בכך שבקבוק הוויסקי יספיק לו עד סוף היום, או בלהשיג דאבל סטרייק במועדון הבאולינג בלילה, ואולי, רק אולי, בלמצוא מזוודה עם מיליון דולר בתוכה. או לחילופין לזכות בלוטו. כל כך רופס, כל כך ילדותי, כל כך נטול פאתוס. כך הפך בעצמו לדמות לחיקוי - סמל לחסרי המטרה, הלא מחונכים.
כ-Dude, ברידג'ס הוא התגלמות הלוזר האולטימטיבי. זה שאם יש אלוהים בעולם, הוא לא יברך אותו בבנים זכרים, או בצאצאים בכלל - כי הרי אם הוא לא ינטוש אותם, הם יצאו עלובים כמוהו. אבל ב"ביג לבובסקי" הוא זה שדווקא מגחיך את הברנשים המעונבים סביבו. יש בו הרבה יותר כנות וחיות מה"ווינרים" הצבועים.
ברידג'ס היה כזה גם בסרטים אחרים, לפני ואחרי: כשדרן הרדיו שירד מגדולתו אל תחתית חבית הבירה ב"פישר קינג" (לצד רובין וויליאמס המנוח), או כפסנתרן בודד ב"נערי בייקר המופלאים" שתלוי בכלבו ובאחיו הגדול (אותו מגלם בו ברידג'ס, אחיו הגדול בחיים האמיתיים), או כאסיר משוחרר ושתיין שזוכה לגאולה בזכות בנו ב"לב אמריקאי", או כאיש חוק במערב הפרוע שנטש את אהוביו ואימץ את האופיום ב"וויילד ביל", או כמיליונר שאיבד את הכל כולל בנו ואשתו ב"סיביסקט". אתם כבר הבנתם את הרעיון.
"אני חלש, יש לי כוח רצון של זבוב על חרא". ברידג'ס ב"פישר קינג"
ה-Dude עיצב את הטייפקאסט של ברידג'ס לא פחות משהשחקן עיצב את הדמות, שהפכה לחלק ממנו כמעט. גם כשעטה על עצמו חליפה לצורך גילום דמותו של גריידון קארטר, מייסדו של המגזין ואניטי פייר, הוא דאג להדגיש את האלמנטים המוטרפים באישיותו. והרי לא כך אמור להתנהג איש עסקים מוצלח. שם הסרט, אגב, הוא "How to Lose Friends & Alienate People". או בתרגום לעברית: "איך לאבד חברים ולהתרחק מהאנשים". כל כך סמלי:
אפילו כשברידג'ס בן ה-59 הגיע להישג השיא שלו בחיים האמיתיים - האוסקר לשחקן הטוב ביותר ב-2009 - הוא זכה בו על תפקידו ב"לב מטורף", כזמר קאנטרי מזדקן ודועך בליווי אלכוהול, שמחפש נחמה באהבת אישה צעירה ממנו. שוב, גבר במצוקה, שנשען על מישהו אחר כדי לזכות בגאולה. עם הזקן והשיער הארוך, הוא שוב נראה כ-Dude - מבוגר יותר, משועשע פחות. אפשר לשמוע את היאוש בוקע מגרונו כשיר, ואיתו כמעט להריח את אדי הבורבון הנידפים מפיו.
ואז משהו קרה. הוא חגג יום הולדת 60.
שנתיים אחרי הזכייה באוסקר, הוא שב לטקס עם מועמדות נוספת לפרס השחקן הטוב - הפעם על תפקידו בגרסה המחודשת ל"אומץ אמיתי", שביימו האחים כהן. כן, אותם אלו ש-12 שנה לפני כן תפרו למידותיו את הדמות של ה-Dude ב"ביג לבובסקי". ואכן, גם פה ברידג'ס מגלם גבר לא מתפקד, איש חוק מזדקן בארקנסו. פעם הטיל אימה על פושעי האזור, ועכשיו הפך לבדיחה עצובה. הוא לא צוחק ממנה. במקום זה הוא ישן ושותה. אלא שאז מתייצבת בביתו נערה (היילי סטיינפלד) ומבקשת את שירותיו במרדף אחר כנופיה מסוכנת שאחראית לרצח אביה. רוסטר קוגברן (ברידג'ס) המצוי בחובות, משתכנע לעזור.
חובה של גבר. ג'ף ברידג'ס כג'ון וויין
בשלב הזה של העלילה הכל משתלב היטב בטייפקאסט המריר-עוקצני-פתליסט של ברידג'ס, אולם אז האינפנטיל המזדקן מתבגר בין רגע. הוא יוצא למסע המסוכן ולוקח על עצמו אחריות - כאיש חוק, וגם כתחליף אב. לא רק עבור הנערה חסרת הישע, אלא גם עבור מרשל טקסני צעיר שמצטרף אליהם (מאט דיימון). פתאום הוא הופך לחונך עבור השניים, תוך סיכון חייו. ככה זה, זוכרים? גבר צריך להיות מוכן לעשות את הדבר הנכון, ולא משנה מה המחיר. פתאום ברידג'ס נהיה ג'ון וויין, הלא הוא סמל השמרנות האמריקנית ההירואית. במקרה הוא היה זה שגילם את קוגבורן במערבון המקורי מ-1969.
אבל המהפך התחיל קצת לפני, בסרט "טרון: המורשת", בו הדהד ברידג'ס את עצמו מהסרט "טרון" מ-1982. אז, בשנות ה-30 לחייו, גילם את ההאקר הסורר קווין פלין שחודר למחשב ומוטמע במשחק מחשב. 28 שנים אחרי הוא שב בהזמנת הבמאי ג'וזף קוסינסקי לעולם הניאוני של טרון. הפעם הוא מופיע עם זקן ואותו שיער ארוך מאפיר, ומגלם את פלין הזקן שנלכד במבוך הדיגיטלי. הוא איבד טעם לחייו (טוב, במחשב אין בארים, רק באגים), אבל מתעורר כשבנו חודר למערכת. הנה הם צצים, הרגשות האבהיים, ואיתם גם הצורך להדריך ולחנך. בסוף הוא גם יקריב את חייו לטובת הדור הבא.
בסצנת מותו של קווין פלין, שהיא מעין מחווה למעמד הקרב בין לוק סקייווקר ודארת' ויידר מ"שובו של הג'דיי", ניצב ברידג'ס המזוקן מול שחזור דיגיטלי של עצמו משנות השמונים, המכונה קלוּ. כדי להציל את בנו ואת העולם, הוא שוב מוכן לעשות את הדבר הנכון, ולא משנה מה המחיר. גבר ואב למופת.
קלוּ או לוק, או אפילו דארת' ויידר? אם כבר, ברידג'ס הוא האן סולו - הדבר הכי קרוב ל-Dude ביקום של "מלחמת הכוכבים" או "טרון" (למרות שמבחינת השיעור אפשר לשייך אותו כצ'ובאקה). הוא הנער המופרע, הזרקן, הניהיליסט, שחותר לריגושים מיידיים ומתחמק מאחריות. במקום זה קיבלנו אותו בשנים האחרונות כאיש שקול עם זקן לבן וקול עמוק ובוטח. דמות לחיקוי עם ניסיון וחוכמת חיים ועצות למכביר לדור הצעיר. החונך המושלם, ממש אובי וואן קנובי.
את התפקיד הזה הוא ממלא גם ב"שוטרים מעולם אחר" ("RIPD") - פארסת המדע בדיוני הכושלת מ-2013, בה גילם את רויסיפוס פולסיפר, חבר ותיק ביחידת השוטרים המתים בבוסטון אשר משמש כשותף החדש של ניק ווקר (ראיין ריינולדס), שנרצח במהלך מילוי תפקידו. השוטר הוותיק, שלוהק ליחידה לאחר נפילתו במלחמת האזרחים האמריקנית, הוא המדריך שלו בעולם הבא והמופרך של הסרט. לפחות הטון הקומי מזמן שטיקים חביבים, שמזכירים את ברידג'ס הזרוק של פעם. חבל שקומדיית האקשן הזו היתה פלופ נוראי, שהשחקן בוודאי מצטער עליו.
עשה ואל תעשה. רויסיפוס פולסיפר מתדרך את המת הטרי
ברידג'ס נשאר פחות או יותר באותה דמות, על פי האבטיפוס של אובי וואן קנובי, גם בסרט "המעניק" שיצא באחרונה לאקרנים. בפנטזיית המדע בדיוני של פיליפ נויס, המזכירה קצת יותר מדי את "משחקי הרעב" ו"מפוצלים" שקדמו לה, השחקן הוותיק מגלם את האיש שנוצר בתוכו את זיכרונות העבר של העולם כולו - עולם עתידני שהסדר החברתי הנוקשה שלו מושתת על שכחה ורידוד אמונציונלי. כשאותו איש חכם וזקן, אותו הם מכנים "המעניק", מקבל חניך נבחר בשם ג'ונאס (ברנדון ת'ווייטס), אשר שאמור לתפוס את מקומו בעתיד - הוא מדריך אותו בדרכי הרגש, החוכמה והניסיון.
כך מלווה המעניק את ג'ונאס ומסייע לו להתבגר בביטחה, להפוך מנער לגבר. לצאת מבית הוריו, המרחב המוגן שלו, למרוד ולעשות שינוי - ממש כפי שאובי וואן הדריך את האפרנטיס שלו, לוק סקייווקר. אז היה זה אלק גינס שמילא את התפקיד, היום זה ג'ף ברידג'ס. קשה להאמין.
ואם חשבתם שזה רק מקרה, אז בסרט הבא שלו שייצא בשנה הבאה, "הבן השביעי" ("Seventh Son"), הוא חוזר שוב לאותה המשבצת, כמאסטר גרגורי. שילוב של ג'דיי עם המכשף גנדלף. וכן, גם פה הוא משמש כמורו ורבו של הגיבור הצעיר שיציל את העולם (הפעם בגילומו של בן בארנס) מציפורני מכשפה נוראה וצבא המפלצות שלה.
כדאי להשלים עם זה, וזה כולל גם אתכם המעריצים האדוקים של "ביג לבובסקי" וג'ף ברידג'ס בעצמו: השחקן האהוב והזרוק הזדקן לנו. הוא כבר בן 64, השיער שלו לבן, וקמטים נחרצו בפניו. את האלכוהול והסמים הוא השאיר מאחור בסרטי העבר שלו. עכשיו כשהוא פחות או יותר בגילו של דיוויד האדלסטון, שגילם את ביג לבובסקי עצמו בסרט ההוא, הוא מבין מה הופך בן אדם לגבר. לפחות גבר מקשיש שרוצה להמשיך לעשות סרטים בהוליווד. גם בחיים האמיתיים הוא נאלץ להתבגר, להוריד הילוך ולהפסיק לעשות שטויות. להתחיל ליטול כדורים נגד כולסטרול במקום בולי אסיד. כך ה-Dude הפך לדוֹד.
